ביהדות התורה פתחו שמפניות. בדיוק כפי שציפו, המפלגה הפכה ללשון המאזניים הפוליטית, וכעת היא נמצאת בעמדה שמאפשרת לה לנהל משא ומתן עם שני הצדדים, בלי להתחייב מראש לאף אחד מהם. אלא שההישג הגדול מבחינתה אינו רק הכוח הפוליטי, אלא גם ההכשר הציבורי שקיבלה, דווקא ממי שבעבר ביקשו להרחיק אותה מהממשלה.
מי שדמיין לשבת עם המפלגות הערביות כדי להימנע מישיבה עם החרדים, מגלה כעת את ההפך: יש מי שמעדיפים לשבת עם החרדים, כדי שלא ייאלצו לשבת עם הערבים. ובתוך המהלך הזה, יהדות התורה מקבלת לגיטימציה מחודשת, גם ממפלגות שלאורך השנים הציגו את החרדים כשותפים בלתי אפשריים.
ליברמן כבר אומר כי ניתן להתפשר על חוק הגיוס, ולוותר על הדרישה לחוק שיגייס את כולם. גם דבריו של הרב דב לנדו, לפני כחצי שנה, במכתב שבו הבהיר כי יהדות התורה אינה חלק משום גוש, מקבלים כעת משמעות פוליטית ברורה. לא מדובר בהצהרה טכנית, אלא באסטרטגיה: להשאיר את המפלגות החרדיות חופשיות לנהל משא ומתן עם כל צד, ולנסות להשיג את המקסימום עבור הציבור שלהן.
אלא שכאן מסתתרת גם נקודה עמוקה יותר. הציבור החרדי הוא ציבור ימני. במשך שנים, בעקבות השותפות המתמשכת עם גוש הימין, התגבשה בקרב רבים מהמצביעים החרדים זהות פוליטית ימנית מובהקת. אבל הזהות הזאת אינה בהכרח גוברת על האינטרסים המגזריים.
המצביע החרדי הממוצע אינו בוחן את הפוליטיקאים שלו רק דרך השאלה מי עומד בראש הממשלה, אלא בעיקר דרך השאלה מה הם מצליחים להביא עבורו. חוק פטור מגיוס, שמירה על עולם התורה והבטחת האינטרסים של הציבור החרדי הם מבחינתו תנאים מרכזיים להצלחה פוליטית.
ולכן אם ממשלת שינוי תצליח להביא חוק שיספק את הדרישות החרדיות בנושא הגיוס, היא עשויה לגלות שהציבור החרדי אינו בהכרח מתנגד לה רק משום שאינה ממשלת ימין. להפך אם חברי הכנסת החרדים יביאו את הסחורה, הם לא בהכרח יאבדו את תמיכת הציבור שלהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו