החרדים, דרעי ונתניהו: ההימור הפוליטי החדש של אביגדור ליברמן

הדרמה שעורר הפוסט של יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן לא הייתה צריכה להפתיע איש - ובמיוחד לא את מי שהקשיב לדבריו בתדרוך העיתונאים הסוער שערך השבוע, או, נכון יותר, למה שלא נאמר שם. ליברמן לא פסל באופן חד-משמעי שותפות עם המפלגות החרדיות, לראשונה זה שבע שנים, וגם לא חזר על סיסמאות הבחירות הנחרצות שלו: "0% למשתמטים, 100% למשרתים". ההבנה של מי שהיה בחדר הייתה ברורה: ליברמן מעדיף את החרדים, ופוסל לחלוטין שיתוף פעולה עם המפלגות הערביות, בכל דרך שהיא. אבל הושטת היד מצידו והנכונות לפשרה בחוק הגיוס הן רק תחילת הסיפור.

ביהדות התורה כבר הגיבו לליברמן ועקצו: "משמח לראות את הגמישות של כלל השחקנים הפוליטיים בנושא הגיוס. כואב לחשוב כמה הסתה ושנאת אחים אפשר היה לחסוך אילו אותה גמישות הייתה מתגלה בשנים האחרונות. מובן מאליו שכל הצעה תובא קודם להכרעת ה'מחותנים' שלנו - הרבנים".

בין השורות אפשר לראות שישנה נכונות לשיתוף פעולה, וגישושים מצידו של ליברמן נעשו כבר בחודשים ובשבועות האחרונים. אבל יהדות התורה, שזכתה לשבעה מנדטים בכנסת הנוכחית, אינה מספיקה לגוש השינוי כדי להרכיב ממשלת רוב ללא המפלגות הערביות. לשם כך דרושה גם ש"ס.

ל"היום" נודע כי בינתיים טרם נעשתה פנייה כזו - וזה לא צריך להפתיע, בהתחשב בהיסטוריה ובדם הרע בין ליברמן לבין יו"ר ש"ס אריה דרעי. השניים, שנחשבו בעבר לחברים טובים (ליברמן אפילו כונה בידי הנציגים החרדים "ידיד עולם התורה"), נמצאים בנתק כבר כמה שנים ומחליפים בפומבי גידופים הדדיים. ההערכה של יו"ר ישראל ביתנו היא שאם יהדות התורה תסכים להצטרף לממשלה כזו, גם ש"ס תסכים להצטרף.

חייבים למנוע חורבן בית שלישי תוצאות הבחירות מחייבות את כולנו לחשב מסלול מחדש ולהבין שאין בפנינו חלופות טובות או פתרונות קסם. כדי להבין את גודל האחריות המוטלת עלינו ואת המחיר שאנחנו עלולים לשלם על החלטות שגויות, חשוב ללמוד מטעויות העבר ולהסתכל כמה מהלכים קדימה. אני יודע שרבים אינם אוהבים את האזהרות שלי, בעיקר משום שלצערי הן מתבררות פעם אחר פעם כמדויקות. ב-21 בדצמבר 2016 הזהרתי מפני פלישה של נוח'בות לשטח ישראל וכיבוש יישובים בעוטף עזה. באותה עת כולם זלזלו באזהרה ודחו אותה על הסף. לצערי, ההערכה שלי התממשה במלואה. כ-12 ימים לפני הבחירות האחרונות הזהרתי שקמפיין "המפלגה הגדולה" והדיבורים על הקמת ממשלת מיעוט פוגעים קשות בגוש השינוי. זיהיתי שהגוש מתחיל לדמם מנדטים, ניסיתי להסביר את הסכנה ולעצור את הדימום, גם בשיחות אישיות וגם בקריאה פומבית, אבל לשווא. בעשרת הימים האחרונים של מערכת הבחירות איבד גוש השינוי בין 7 ל-8 מנדטים, מתוכם בין 3 ל-4 מנדטים של ישראל ביתנו שחזרו לביבי והליכוד הפכה למפלגה הגדולה ביותר. לכן אני מזהיר פעם נוספת: בפוליטיקה, כמו בשחמט, חייבים לחשוב שלושה או ארבעה מהלכים קדימה, ולא להסתפק במהלך אחד בלבד. ממשלת השינוי החזיקה מעמד קצת יותר משנה. ומה קיבלנו אחריה? את נתניהו עם 64 מנדטים לארבע שנים. ממשלת מיעוט תחזיק מעמד הרבה פחות זמן, ובסיומה נקבל את נתניהו בחזרה עם 70 מנדטים לעוד ארבע שנים, ומשם הדרך לחורבן בית שלישי תהיה קצרה. זו בדיוק הסיבה שבמציאות הפוליטית שנוצרה, האחריות הלאומית מחייבת אותנו לקבל החלטות קשות ולהיות מוכנים לפשרות כואבות. בתדרוך שקיימתי ביום שני האחרון הגדרתי גבולות גזרה ברורים: 1. חייבים לשים סוף לעידן נתניהו. 2. אסור להיגרר לבחירות נוספות. 3. אסור להקים ממשלה שתישען על הימנעות של הרשימה המשותפת ורע"ם. בנוגע לממשלת מיעוט, עמדתי הייתה ונותרה ברורה לחלוטין. אמרתי זאת במהלך מערכת הבחירות, סמוך ליום הבחירות וחזרתי על כך גם לאחריה: אני מתנגד בתוקף להקמת ממשלה שתישען על הימנעות של הרשימה המשותפת ורע"ם, וישראל ביתנו תצביע נגד ממשלה כזאת. בכל שאר הנושאים מותר ורצוי להתגמש ולהתפשר ולהבין שתפסת מרובה לא תפסת. זה כולל גם את נושא חוק הגיוס. זה כואב לי, ואני יודע שזה כואב גם לרבים אחרים. אבל לנוכח שלל האתגרים שאנו מתמודדים איתם כיום, האינטרס הלאומי של מדינת ישראל ועם ישראל חייב לעמוד מעל לכל שיקול אחר. בימים האחרונים שמעתי וקראתי לא מעט בדיות ופרשנויות בנוגע לעמדותיי ולכוונותיי. אני מבקש להבהיר: כל הפרשנויות הללו הן על אחריותם הבלעדית של הפרשנים וכותבי הטורים. אין בפוליטיקה הישראלית מי שמדבר בצורה ברורה וישירה יותר ממני. לכן אין צורך בפרשנויות. כל מה שאני אומר - אני מתכוון אליו. אחת הבדיות שהופצו בימים האחרונים נוגעת לסיפור הרוטציה. לא דיברתי עם איש על הנושא, אפילו לא עם עצמי. מעבר לכך, אני סבור שמנגנון הרוטציה, מאז ימי שמיר ופרס ועד היום, הוא מנגנון מזיק שפוגע בניהול התקין של המדינה וחייב לעבור מן העולם. מי שיעלה בידו להקים ממשלה צריך לקבל את מלוא הסמכויות למשך הקדנציה כולה. לכן, חייבים לעשות מאמץ מרבי להקים קואליציה של 61 חברי כנסת, ללא הרשימה המשותפת ורע"ם. לאחר הקמתה, בסבירות גבוהה ניתן יהיה לצרף עוד שלושה או ארבעה חברי כנסת מהליכוד. זו האסטרטגיה היחידה שמשקפת את טובת מדינת ישראל והעם היהודי. זו הדרך לצאת מהפלונטר ולהקים ממשלה יציבה ל-4 שנים הבאות שתעלה ישראל על דרך המלך. שבת שלום.

— אביגדור ליברמן (@AvigdorLiberman) November 6, 2026

צריך להזכיר גם את מצבו הרגיש של דרעי, שהניח את כל הז'יטונים הפוליטיים שלו על השותפות עם גוש הימין, ונפגע מכך משמעותית מבחינה אלקטורלית בבחירות האחרונות.

נתניהו, מצידו, לא ייתן למהלך כזה לעבור בשקט. במקרה כזה צפוי להתפתח קרב גדול בבתי הרבנים, במיוחד בחצרות האשכנזיות, ונתניהו ינסה לשכנע אותם שלא לנטוש את הברית עם "הגוש האמוני". הבעיה היא שמוטת ההשפעה שלו בחצרות הרבנים קטנה משמעותית בשנים האחרונות, נוכח האכזבה ממנו בשל אי-חקיקת חוק ההשתמטות. הם תופסים אותו כשקרן שאינו מקיים הבטחות, ולא בהכרח יסכימו לדבוק בברית איתו.

צריך לקחת בחשבון גם את האלטרנטיבות שעומדות בפני המפלגות החרדיות לפני שייכנסו למהלך כזה: אם יישארו צמודות לנתניהו, הן ייפלטו החוצה במקרה שתוקם ממשלת אחדות, ואז יישארו בלי חוק השתמטות ועם ארבע שנים נוספות של מעצרים וסנקציות על לומדי תורה. אם ייגררו יחד איתו לבחירות חוזרות, הן יספגו חצי שנה נוספת לפחות של מעצרים אינטנסיביים, ועלולות לחטוף מכה קשה במיוחד בקלפי. לא בטוח שש"ס מסוגלת לשרוד את זה, ולא בטוח שיהדות התורה שוב תשמור על כוחה.

בממשלת שינוי הן יוכלו לקבל לגיטימציה מהציבור המשרת לחוק גיוס "רך" - חוק קל יותר משמעותית מזה שקודם בממשלה הנוכחית וכונה בידי מתנגדי החוק "חוק השתמטות". אי אפשר שלא להדגיש את הצביעות של אנשי גוש השינוי, שהקמפיין המרכזי של רובם התמקד בהתנגדות לחוק הגיוס של ממשלת נתניהו, וכעת כל העקרונות האלה נזרקים מתחת לגלגלים. האלטרנטיבה היא הפרת הבטחה אחרת, אבל פחות מהותית: עיקר הקמפיין שלהם הרי לא התמקד בהתחייבות שלא להקים ממשלה עם המפלגות הערביות או להישען עליהן.

וישנם גם אתגרים נוספים. מי שחושב שתפירת הסכם קואליציוני בין מפלגה כמו הדמוקרטים לבין יהדות התורה בסוגיות דת ומדינה תהיה דבר פשוט, צריך לזכור איך נפלה ממשלת ברק: היא החלה להתפורר עם פרישת יהדות התורה מהקואליציה בעקבות סכסוך סביב שינוע משחן בשבת. הדמוקרטים, שהתחייבו שלא לשבת בממשלה עם המפלגות החרדיות, יצטרכו לגלות נכונות לוויתורים גדולים מאוד בנושא.

הכול היה יכול להיות הרבה יותר פשוט עבור ליברמן אילו המספרים היו מסתדרים אחרת. עם מנדט נוסף לגוש נתניהו, או עבורו, ליברמן היה משלים בדיוק 61 מנדטים לגוש הימין ויכול היה לחזור לחיקו אחרי שנים, אולי אפילו במסגרת רוטציה בתפקיד ראש הממשלה שתבטיח כי יוכתר למנהיג הימין וליורשו של נתניהו. אבל המספרים לא מסתדרים, וליברמן החליט לפעול אחרת.

ישנה גם סיבה נוספת להעדפתו של ליברמן ללכת עם החרדים: לממשלת 61 כזו לא תהיה באמת אופוזיציה של 59 חברי כנסת, אלא של 40 בלבד. 19 המנדטים של המפלגות הערביות צפויים לשמש כרשת ביטחון, לפחות בתחילת ימיה של הממשלה הזו. הקלפים של ליברמן לא הסתדרו כפי שרצה, אבל כשהוא שומר אותם כל כך קרוב לחזה ובכל יום שולף מהכובע הפתעה נוספת - איש אינו יודע אם הפעם זה לא ייגמר בראשות הממשלה.