מוות לערכים: פתאום כולם נהיו "סילמנים"

מה זה קמפיין בחירות? מהלך תודעתי להביא מצביעים, זה נכון. אבל על הדרך הוא עושה עוד דבר: מגדיר מה הציבור רוצה. כל מועמד בודק לעומק מהי השיטה הנכונה לפתות בוחרים, ובעיקר איך לא להרחיק אותם, ומפרסם עמדותיו בהתאם.

אם יש אידיאולוגיה בשיקולי המסר, זה בונוס מוערך. כשמפלגה מודיעה שהיא לא תשב עם מי שלא מגדיר את חמאס כארגון טרור ("אני לא בחדר חקירות" כמענה יו"ר המשותפת) – היא עושה זאת כי היא יודעת שהבוחרים שלה לא מעוניינים בזה. כשמפלגה מדברת על ברית המשרתים, היא יודעת שהמצביעים שלה תובעים זאת, אחרת הם פשוט יברחו לכל עבר. הרצון הציבורי הגדיר את ההבטחות, עכשיו הזמן לקיים. 

נשבע לך לא בוגד

וכך, לדוגמה, רק מפלגה אחת הודיעה בהגינות שהיא מוכנה לשבת עם המפלגות הערביות בקואליציה, וקיבלה 8 מנדטים דמוקרטיים מתוך 101 מנדטים של המפלגות הציוניות. שאר 93 המנדטים נשבעו שזה לא יקרה, מילה זו מילה.

והיו עוד מילים: לברית המשרתים התחייבו כל מפלגות גוש השינוי, 48 מנדטים. מי שפלט בטעות שהוא מוכן לפשרה, מייד אולץ להכחיש, תשאלו את יאיר גולן או איזנקוט. שבועה זו שבועה. 

ואז זה קרה. אחרי חודשים שמנופפים לנו בחשש מ"סילמנים" בגוש השינוי, פתאום כולם נהיו סילמנים. נעזוב את העובדה שעידית המקורית בכלל נזכרה באיחור אופנתי לעמוד בהבטחתה לבוחרים ולא לבגוד בהם, אבל אם משתמשים במשמעות הציבורית של הביטוי - ח"כ שמורד בבוחריו - אזי תוך עשרה ימים נוצרה באליטה התקשורתית בגוש התיקון קריאה המונית לסילמניזם.

ממצב של "מי יפר מילה", כל המדינה עוקבת כבר שבוע באדיקות אחרי השאלה המכשילה: מי יעז לעמוד במילתו. כי רק זה היה חסר לנו – פוגרום המוני באמינות נבחרי הציבור. עייפנו.

אבל לא נזהם את השיח במהות, בואו נדבר אינטרסים: בדילמת האסיר ככל ששחקן מבין שיש יותר סיבובים עתידיים שבהם ייענש אם יפר את מילתו, התמריץ שלו לעשות זאת פוחת באופן משמעותי והוא שומר על הערכים שלו - עניין של רציונליזם טהור.

הנמשל המתבקש: נתניהו הוא פוליטיקאי זקן לכל הדעות, מולו שלל מועמדים עוללים שיגלו שיש מחר, והסיבובים הבאים יבואו מהר מהצפוי. הכל נרשם, בינתיים אנחנו האסירים.

ושוב השקר הזה

וכאן הגענו לעניין הצודק, השחוק והשוחק: ממשלת אחדות. קודם כל, אם להפר הבטחה, אז לפחות שזה יהיה למען ריפוי העם ולא כדי לדרוס חצי ממנו. אנחנו באקלים ציבורי זהה לחלוטין לזה שהיה פה ב־6 באוקטובר 2023, ועדיף שנתחבר בינינו גם בלי טויוטות ברחובות, הטכנולוגיה קיימת.

אבל, יאמרו בגוש השינוי, הבטחנו שנתניהו ילך. צודקים, רק שהפרת ההבטחה היא דווקא בהקמת ממשלת צרה קצרצרה. האמת פשוטה, תחזיקו חזק: בממשלת מיעוט נתניהו יישאר, בממשלת אחדות נתניהו ילך. הפוך, גדי, הפוך.

כי אם מסתכלים מעבר לקצה האף, למשל על תקדים בנט־לפיד ב־2021, המסקנה ברורה: ממשלה שתקום בקולות בוחרים ציוניים חובבי שוויון בנטל, אבל תכלול מפזמי "בילאדי בילאדי" או מתווה השתמטות מפואר, גם אם יקראו לו "חוק גיוס רך" – סופה להתפרק עם תום ההנגאובר.

"משתמט לא יהיה בקבינט", נשבע בנט. זה לא היה רק חרוז נאה, אלא גם מסר לבוחרים: מי שמקבל החלטות על חיי ילדינו, צריך להיות כזה שהן גם ישפיעו על עתיד ילדיו. הגיוני.

תרצו או לא, בטייבה אף אחד לא חושש מטבח, בבני ברק מעט אנשים חרדים מדפיקה בדלת. וכך, הרעיון של ממשלת אחדות הוא לקחת את שתי הבטחות הליבה - מלחמה באויבים וגיוס חרדים - ופשוט להגשים אותן. זה אפשרי.

ותסתכלו על החרדים. הם מסתובבים כבר כמה ימים כמו הבחורה הכי מחוזרת בשכונה, אחרי ששנים אף אחד לא הסתכל לעברם במקרה הטוב, או הביט בעוינות במקרה הרע. יש לכך רק סיבה אחת: הם היברידיים, הם יכולים ללכת עם שני הצדדים.

עכשיו שוו בנפשכם שהאינטרס הציבורי היה היברידי: רפורמות בכלכלה? אם מקודמות - מותר עבורן ללכת עם שני הצדדים. שירות לכולם? מי שמסכים לכך מוזמן לממשלה. חמאס לא ארגון צדקה אלא נאצים עם פחות סטייל? מי שמסכים לכך מוזמן פנימה בחדווה. זה על חרדות וערכים, לא על חרדים וערבים.

המצב מסובך. אנטישמיות משולבת בהשתלטות מהגרים עוטפת את הגלובוס.

ברית אדומה־ירוקה נרקמה בין השמאל הרדיקלי לאסלאם הפוליטי מפריז, דרך מילאנו ועד ניו יורק – וזה לא הולך להסתיים. תשאלו אותם - הבעיה היא לא ראש המדינה, הבעיה היא שיש לנו מדינה. זאת משימה קשה לממשלה מאוחדת, זאת משימה בלתי אפשרית לממשלה צרה. אין לנו את הלוקסוס לבדוק את זה.

לפעמים החגיגה נגמרת

ומילה לנתניהו: הבטחת ממשלה לאומית רחבה, בוא נפרגן לך שהתכוונת לזה. אבל עכשיו אותה לוגיקה שהביאה אותך להשמיד את הגוש של עצמך, ולגרום למפלגות שהיו יכולות לתמוך בך, כמו וינטר וזליכה, לא לעבור אחוז חסימה - אותה לוגיקה ממשיכה להוביל את החלטותיך.

היא אומרת בתמצות: אני יכול לנצח בנוק־אאוט, מה אני צריך להתחיל לספור נקודות. הבעיה היא שבינתיים הציבור הישראלי חוטף את הנוק־אאוט.

אדוני ראש הממשלה: הגיע הזמן להתחיל להסתובב אל היציאה, הנשף מתחיל להיגמר, ואפשר לעשות זאת בצורה מכובדת.

ממשלת אחדות ברוטציה היא הדרך הנכונה לסיים את הכהונה עם מורשת של פיוס, השמדת ציר הרשע, שלום עם עוד מדינות ערביות וקיבוע סדר חברתי חדש שבו מי שתורם למדינה מקבל ממנה בחזרה. רוטציה שתקבע עזיבה שלך, גם אם לבית הנשיא – ולא תאפשר שום הפרה של הסיכום, היא הפתרון שנכון לעם הזה.

אני יודע, סביבך יש מספיק אנשים שמספרים לך שבבחירות הבאות תנצח, שגוש ימין על־מלא יביא 61. הבעיה הראשונה שזה מה שאמרו לך גם בבחירות האחרונות, והשנייה שזה לא תרחיש אופטימי, אלא תרחיש אימים.

ממשלה צרה נוספת תקבע את הלגאסי שלך כמנהיג התקופה המפולגת ביותר בהיסטוריה שלנו – זה הזמן שלך לרקוח תרופת הרגעה. בן־גוריון אמר: "אני לא יודע מה העם רוצה, אני יודע מה העם צריך". במקרה שלך זה ממש אותו דבר. הפוך, ביבי, הפוך.