מסתמנת מערכה מול איראן - והפוליטיקאים עסוקים בשלהם

אזרחי ישראל צריכים להיות מוטרדים בפתחו של חודש נובמבר. לא רק מהמלחמה עם איראן, שעל פי כל הסימנים צפויה להתחדש בקרוב, אלא בעיקר מהעובדה שהמערכת הפוליטית אינה משרתת את האינטרס הלאומי.

חמישה ימים אחרי הבחירות, מתבקש היה שהכוחות המרכזיים בפוליטיקה הישראלית יקיימו מגעים להקמת ממשלה שתטפל באתגרים הלאומיים המרכזיים של ישראל. לא חסרים כאלה: מאיראן, שכאמור צפויה להעסיק מחדש את ישראל (ואת ארה"ב) בתקופה הקרובה, עבור בזירות הפתוחות בלבנון ובעזה ובאתגרי הביטחון והמשילות ביו"ש, וכלה בכל סוגיה אפשרית אחרת - בלגיטימציה הפוחתת של ישראל בעולם ובאנטישמיות הגואה, במשבר במערכת החינוך, בביטחון האישי ובפשיעה, בתאונות הדרכים, ביוקר המחיה ובגירעון המעמיק בקופה הציבורית, במשבר הגיוס, ועוד.

כל אלה מחייבים הסתכלות מרחיבה וקונצנזוס לאומי רחב ככל הניתן, כדי שניתן יהיה לטפל בהם בהצלחה. למרבה הצער, זה לא קורה. ההפך הוא הנכון: ראש הממשלה נתניהו, בנאומו בליל הבחירות, לא הזכיר את המילה אחדות בדבריו, ובסביבתו דוחקים בו "להעביר את הזמן" על מנת להגיע לסבב בחירות נוסף, שבו הם מעריכים שצפוי לו הישג טוב יותר. גם בגוש השינוי לא מסתמנות פשרות שיאפשרו הקמת ממשלה ציונית רחבה שתיהנה מאמון של רוב העם, ומשתעשעים ברעיון של קידום מהלכים בכנסת – ואולי גם הקמת ממשלה צרה – תוך הישענות על 19 המנדטים של המפלגות הערביות.

הערבים רוצים להשתלב

סוגיית המצביעים הערבים ראויה לעיסוק משמעותי יותר מכפי שנעשה עד כה. פרשת זיוף ההצבעות, שנתניהו ושופרותיו ניסו לפמפם עוד לפני הבחירות ובוודאי לאחר שנפתחה חקירת שב"כ בנושא, מסתמנת כחמורה הרבה פחות מכפי שנטען תחילה. כל הגורמים הרלוונטיים כבר הבהירו כי טוהר הבחירות לא נפגע, וכל ניסיון לערער על תוצאותיהן נידון מראש לכישלון.

נראה שהערבים יצאו להצביע כי נשבר להם. הקטליזטור המיידי היה ההידרדרות החמורה בביטחון האישי במגזר הערבי, אבל ניתוחי עומק מלמדים שההסבר יסודי יותר. רוב הערבים בישראל מאסו בהיותם אזרחים סוג ב', ובבחירה בין בדלנות לבין שילוב הם בחרו לקחת חלק. זאת בשורה לא מבוטלת עבורם וגם עבור מדינת ישראל; אפשר רק להצר על כך שעד שהם בחרו להיכנס למגרש, הציבור הישראלי נדד משם ברובו ונרתע משיתוף פעולה עימם.

ערביי ישראל יכלו לנקוט דרכים דמוקרטיות אחרות כדי להזכיר שהם כאן. בשונה מציבור אחר, החרדי, הם לא חוסמים כבישים השכם והערב כדי לקדם את עניינם הסקטוריאלי, והם גם לא נוקטים צעד חד צדדי של שביתה – לא קשה לתאר מה יקרה בישראל אם כלל הערבים שעובדים ברפואה, ברוקחות ובמסחר לא יגיעו לעבודה.

אשר לסוגיה הביטחונית־לאומנית, ערביי ישראל לא פתחו בגל אלים אחרי 7 באוקטובר כפי שחששו בישראל. מתבקש לחייב אותם להצטרף להסדר של שירות לאומי כתנאי לשותפות עתידית, שהיא אינטרס כלל־ישראלי, שעדיף שייעשה מתוך ראייה חוצת מפלגות שתפעל לשילוב הציבור הערבי במדינה תוך טיפול בבעיותיו – בדגש על הפשיעה – שהופכות בהדרגה גם לבעיותיו של הציבור היהודי.

הסיכוי שזה יקרה נראה כרגע לא גדול. כאמור, זה לא עניין פוליטי אלא אינטרס לאומי – גם השותפות חוצת המפלגות, וגם קבלת היד המושטת של ערביי ישראל. אם לא יקרה משהו חריג, ובהתבסס על הפרסומים האחרונים בוושינגטון, ישראל תעבור בימים הקרובים לעסוק במלחמה, ותדחק את העניינים הפוליטיים הצידה. מן הסתם גם יישמעו קולות שידרשו לעכב את השבעת הכנסת החדשה ואת המגעים הקואליציוניים, בשם המלחמה. אין בכך צורך: נתניהו ושריו טענו בשלוש השנים האחרונות כי חוזקה של המדינה נמדד ביכולתה לשמור על שגרת חירום במהלך המלחמה, וכך נדרש לעשות גם כעת.

להוטים לחזור למלחמה

אשר למלחמה, רוב המומחים והפרשנים סבורים שהיא עתידה להיפתח מייד לאחר בחירות האמצע בארה"ב, שיתקיימו ביום שלישי. קטאר אמנם מנסה עדיין לתווך בין הצדדים כדי לבלום או לעכב את ההסלמה, אולם כלל לא בטוח שתצליח. נדמה שכל השחקנים להוטים לחזור ולדבר בטילים, אם כי לא ברור מה הסיכוי שיצליחו להשיג כעת את מה שכשלו בהשגתו בסבב הקודם שהסתיים לפני כחצי שנה.

מומלץ, לכן, לבחון בחשדנות את מה שיקרה בימים הקרובים, ובעיקר את הצהרות המנהיגים. מי שטענו בתוקף שהגרעין האיראני הושמד והאיום הוסר לדורות, יבקשו כעת לשכנע שחיוני להילחם בו מחדש. על גורמי המקצוע, בעיקר בצה"ל, לעמוד על המשמר ולהבטיח שהמלחמה תתמקד בהשגת יעדים ריאליים ולא תנוצל לצרכים פוליטיים – שמנוגדים לרצון שהביע הבוחר רק בשבוע שעבר.