הבחירות חשפו רוב ציוני רחב - אז למה ישראל עדיין בדרך למבוי סתום?

הבחירות בישראל לא הוכרעו. בנימין נתניהו אמנם השיג בהן תוצאות טובות משציפה, אולם הקואליציה היוצאת איבדה כ-20 אחוז מכוחה ורחוקה משמעותית מרוב בכנסת הבאה. האופוזיציה לנתניהו חוצה אמנם את מספר הקסם של 61, אבל רחוקה משמעותית מהיכולת להקים קואליציה מתפקדת.

מצב הדברים הזה מותיר ארבעה תרחישים מעשיים. הראשון, משא ומתן קואליציוני ארוך, שבסופו סבב בחירות נוסף. השני, הקמת ממשלת מיעוט של גוש השינוי, שתישען על תמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות. השלישי, הפרת הבטחת בחירות של אחת המפלגות, שתערוק לגוש הנגדי ותאפשר לו להקים ממשלה. והרביעי, ממשלת אחדות שבמרכזה הכוחות המשמעותיים במפה הפוליטית.

מקובל להסתכל על תוצאות הבחירות (כפי שעושים כל כלי התקשורת) באופן הזה: 53 מנדטים לגוש נתניהו, 48 מנדטים לגוש איזנקוט ו-19 מנדטים למפלגות הערביות. אלא שהחלוקה הזאת אינה הדרך היחידה לנתח את התוצאות, והיא גם לא בהכרח משקפת את רצון המצביעים.

אפשר להסתכל על התוצאות גם דרך החלוקה הפוליטית והאידיאולוגית: 48 מנדטים למפלגות ציוניות שמשתייכות למרכז-שמאל, 39 מנדטים למפלגות ציוניות שמשתייכות למרכז-ימין, 14 מנדטים למפלגות חרדיות שאינן ציוניות ו-19 מנדטים למפלגות ערביות. המשמעות: 87 מנדטים ציוניים, מימין, משמאל ובעיקר מהמרכז הפוליטי.

האפשרות של הגוש הציוני

הסתכלות כזאת על המפה הפוליטית, לו נעשתה, הייתה מאפשרת לצמצם משמעותית את מרחב אי ההסכמה בין המפלגות הציוניות, לטובת מרחב ההסכמה. סוגיית ליבה כמו חוק הגיוס הייתה נפתרת, וניתן היה לגבש בקלות יחסית גם את סדר העדיפויות הלאומי - מביטחון, דרך חינוך וביטחון אישי, ועד כלכלה.

היו נותרים, כמובן, כמה מוקשים, ובראשם עניין ועדת החקירה למחדל 7 באוקטובר. סביר שגם בו אפשר היה להגיע לנוסחה שתהיה מקובלת על כל הצדדים.

להימנעות מהתכנסות לגוש כזה - הגוש הישראלי-הציוני - יש כמה סיבות. הראשונה היא העובדה שנתניהו דבק בשיטתיות בגוש שלו: כך עשה גם ב-7 באוקטובר, כשסירב לוותר על השותפות עם סמוטריץ' ובן גביר לטובת צירוף מפלגות מתונות ופופולריות יותר.

ספק אם יסכים לעשות זאת כעת, וסביר יותר שיעדיף להעביר את הזמן במשא ומתן סרק (ואולי גם במלחמה), מתוך הנחה שבסבב בחירות נוסף ההישג שלו יגדל.

בין אם משום שגוש הימין ישרוף פחות קולות, בין אם משום שהערבים יצביעו בשיעורים נמוכים יותר, ובין אם משום שרבים ממצביעי חו"ל לא יגיעו שוב לארץ.

הסיבה השנייה היא התחייבויות שלקחו על עצמם המועמדים, וחששם להיראות כמי שמפרים את מילתם. זה נכון כמעט לגבי כולם - מנתניהו, דרך איזנקוט, בנט וליברמן, וכלה בחרדים, כמובן.

אלא שבלי ויתור כלשהו מצד כל המועמדים, לא תצליח ישראל לתפקד, ובוודאי שלא להתמודד עם שלל האתגרים שמחכים לה בכל תחום - הביטחוני, המדיני, הכלכלי והבינלאומי - ובעיקר מול הפילוג הקשה בעם.

הסיבה השלישית (ואולי הראשונה) היא החשדנות. אף אחד לא מאמין לשני; לחלקם יש רקורד מזעזע של אי עמידה בהסכמים; יש ביניהם כאלה שמתקשים להבין את משמעות המילה דמוקרטיה, ובוודאי את משמעות המילה אחריות. הסתכלותם על הצד השני של המפה הפוליטית היא עוינת - שלא לומר שונאת - מתכון ודאי להעמקת השסעים, ולא לפתרונם.

הקמפיין שלא נגמר

כל עוד אלה לא נפתרים, נישאר עמוק בקמפיין. שני עניינים לימדו על כך אתמול. הראשון הוא הודעת הליכוד ש"הבחירות נגנבו על ידי המפלגות הערביות". אין לכך שום הוכחה (ההפך הוא הנכון: יש גופים שעקבו מקרוב אחר טוהר הבחירות, והדוחות שהפיקו מלמדים שהן היו נקיות - כפי שאמר בקולו ראש שב"כ, דוד זיני).

העיסוק בכך נועד לשתי מטרות: הראשונה, המיידית, היא להפוך את המפלגות הערביות לבלתי לגיטימיות, למקרה שגוש השינוי יחליט להישען עליהן להקמת ממשלה זמנית או צרה, ואפילו למהלכים בכנסת. המטרה השנייה, הרחוקה, היא להפוך אותן לבלתי לגיטימיות לקראת סבב הבחירות הבא, לכשיתקיים.

העניין השני חמור אף יותר. שר הביטחון, ישראל כ"ץ, טען אתמול כי פנייתו של גדי איזנקוט לבכירי צה"ל "שלא לציית להנחיות של ראש הממשלה ושלי היא אמירה לא דמוקרטית ומנותקת".

אז זהו, שלא בדיוק: ישראל נכנסה מאתמול לשטח לא נודע. מכהנת בה ממשלת מעבר, שלא זכתה בבחירות ברוב הקולות (חייזר, לו נחת בישראל, היה אומר שנתניהו הפסיד 53-67).

מעולם בתולדות המדינה לא קרה שממשלה כזאת - כאמור, ממשלת מעבר, בלי רוב בכנסת הנכנסת - פותחת במהלך מלחמתי נרחב, לא כזה שנכפה עליה אלא ביוזמתה המלאה.

הדעת נותנת שאם בכוונתו של נתניהו לצאת למהלך כזה, וכל הסימנים מראים שכן, עליו לקבל הסמכה והסכמה ברורות. זה מניח פלטפורמה לא רעה לשיתוף פעולה עם המפלגות הציוניות שבגוש הנגדי - הסכמות שיכולות לשמש בסיס גם לממשלה ציונית רחבה שתשרת את העם בשנים הבאות, ותניח תשתית למדינה ציונית יציבה לעשורים הבאים.

והערה אחרונה: ההצבעה המסיבית של הערבים אינה בהכרח בשורה רעה. היא מלמדת על מיאוס מהבדלנות ועל רצון להשתלב בחברה ולהיות ישראלים.

זאת הזדמנות לא רעה לטפל בבעיות המגזר שמאיימות על ישראל כולה (בעיקר הפשיעה והנשק הלא חוקי), וגם לשלבם במשימות הלאומיות. שירות לאומי לכל צעיר וצעירה ערבים יהיה נקודת התחלה מצוינת, גם כבסיס לשילוב מחויב המציאות של המגזר החרדי בנטל הלאומי.