הפער שהוויכוח על הגיוס מסתיר: מה באמת מבדיל בין החרדים למפלגות הערביות?

תנאי ראשון לכל דיון בהרכב הממשלה העתידית מוכרח לכלול הבחנה ברורה וחותכת בין המפלגות הערביות לבין המפלגות החרדיות. הסימטריה שגוש השמאל עורך בין חרדים וערבים היא לא פסולה מוסרית, היא גם פשוט לא נכונה עובדתית.

יאיר גולן ואחרים בגוש השמאל קוראים לשיתוף פעולה מלא עם המפלגות הערביות, ומושכים כתף: "כמו שהימין הולך עם החרדים". אחרים הדגישו שבעצם גם החרדים וגם הערבים הם "אנטי ציונים".

ומי שהאמין שהפטור מגיוס, פצע אמיתי שנוצל בציניות לשיח שנאה ולקמפיין רעיל, הוא אבן נגף, קם אתמול וגילה שפרשנים וגורמים בגוש השמאל כבר קוראים בגלוי "להפר הבטחות", להתפשר, לוותר על כל מה שנאבקו עליו – ולהביא את ש"ס או את יהדות התורה לממשלת שמאל. לא ייאמן, אבל לא מפתיע.

אבל העניין הוא עמוק יותר, והגיע הזמן לומר את האמת על החרדים ומפלגותיהם. כי עם כל הכבוד להקצנה הרטורית שבאה בתגובה לרדיפה המשפטית המכוונת ולסיכול הממוקד של חוק הגיוס, אין במעשיהם שום דבר שמשתווה לחומרת המעשים וההצהרות של המפלגות הערביות.

החרדים לא שרים "בילאדי בילאדי" בתום עצרות בחירות, כמו חברי הרשימה המשותפת. החרדים לא מקדישים את הישגיהם בבחירות לעזה, כמו בכיר תע"ל. החרדים לא מבטיחים שבכוח המנדטים שלהם הם ישימו קץ לארבע שנות "נכבות" (מלשון "נכבה", אסון 48') – כפי שעשה יו"ר רע"מ מנסור עבאס.

הם לא האשימו את ישראל בטבח והם לא התפעמו מרוח המאבק הפלסטיני של חמאס כמו אנשי בל"ד, ואין להם שום קשר רעיוני או אידיאולוגי לתנועה האסלאמית. הם לא מושפעים מעזמי בשארה או ממרואן ברגותי. את כל אלה עשו המפלגות הערביות - כולל ביממה האחרונה.

סייעו במהלכים הדחופים ביותר

לא, הבדלנות החברתית של החרדים, על כל הבעייתיות שלה, לא מתאפיינת בהתנגדות עמוקה ללאומיות היהודית תוך הזדהות פעילה עם מטרותיה של תנועה לאומית אויבת.

וזה בדיוק מה שהפך את החרדים – ויסלחו לי עכשיו כל מי שחונכו לתעב אותם – לשחקן פוליטי אחראי, ממלכתי, לאומי וחשוב במלחמה האחרונה. נוכחותם בממשלה והיציבות שהם העניקו לה הן מה שאפשר לממשלת נתניהו לא רק לסיים את כהונתה בזמן, אלא גם להשלים את מהלכי המלחמה הדרמטיים ולממש את ההישגים הצבאיים והאסטרטגיים החשובים והדחופים ביותר.

הם עשו זאת בזמן שראשי גוש השינוי הפגינו בצמתים נגד הממשלה, תדרכו נגדה, התנגדו למהלכיה, ולמעשה חיפשו כל סדק אפשרי כדי לעצור את המלחמה ולבלום את הישגיה. תכעסו על הפטור מגיוס ועל אורח החיים החרדי כמה שתרצו, ותזעמו על הצהרות של רבנים, לעיתים בצדק. אבל בחשבון הסופי, במאבק הקיומי הגדול של ישראל, החרדים ונציגיהם בפוליטיקה עמדו לצד הממשלה ונתנו את הגיבוי לצה"ל כפי שאף מפלגה בגוש השמאל, לצד המפלגות הערביות, לא עשו.

נעלה מבינתי איך "גוש המשרתים", עם האלופים והרמטכ"ל לשעבר בהנהגתו, ועם משפחות השכול שבתוכו, מסוגלים לשקול שיתוף פעולה עם מפלגות שבמהותן ובעילת הקיום שלהן שוללות את הציונות, מאשימות את צה"ל בפשעי מלחמה, מסרבנות לקרוא לחמאס "ארגון טרור" או "אויב". את העניין המצפוני הזה נשאיר למנהיגי גוש השמאל, מול עצמם ומול בוחריהם מקרב המשרתים. וברמה המדינית - הנהייה של איזנקוט, בנט ולפיד אחרי יאיר גולן היא מתנה לסחף האנטי־ציוני בעולם.

אבל בחשבון ההיסטורי הלאומי, צריך לרשום באותיות בולטות את התפקיד המכריע שמילאו המפלגות החרדיות מול האיום הקיומי העצום שעימו התמודדה מדינת ישראל. בחזית הזאת קואליציית המשתמטים לא השתמטה. מפלגות ערביות וחרדיות זה לא אותו דבר. אין סימטריה, ואסור לשתף פעולה עם הרמייה הבזויה הזו.