עכשיו, כאשר התוצאות כמעט ברורות והשינוי קרוב מתמיד, נותר לנו להמתין למבחן התוצאה האמיתי של ראשי גוש השינוי: האם ימשיכו לפחד מהקמפיין שהפך את הערבים לאויבים, וישקיעו מאמץ לשכנע חברי כנסת מהליכוד לערוק אליהם להשלמת האצבע ה-61 לקואליציה ציונית "טהורה", כדי להימנע מישיבה עם הרשימה המשותפת, ובוודאי כדי לעקוף את רע"ם, שלא החמיצה שום הזדמנות להצהיר בגלוי על רצונה להיות חלק בלתי נפרד מהשלטון?
הפעם הערבים יהיו חלק מהקואליציה, באופן זמני ונקודתי: תחילה בבחירת יו"ר כנסת חדש, ולאחר מכן במניעת הרכבת הממשלה הבאה בידי בנימין נתניהו. זוהי מטרה פוליטית לגיטימית, אך היא אינה בסיס יציב לטווח ארוך. הבעיה הבוערת והמסוכנת ביותר היא הפיכת הערבים ללא רלוונטיים, לשקופים ובלתי נראים, והצגתם כמי שיחסלו את המדינה אם יהיו חלק מהקואליציה. וזו טעות.
הורגלנו לשמוע כל הזמן שנבחרי הציבור הערבים עסוקים בסוגיה הפלסטינית ולא בסוגיות האזרחיות של בוחריהם. זוהי טענה מגוחכת ולא נכונה, מה גם שח"כ נבחר כדי לעסוק בסוגיות מדיניות ולא רק בעניינים מוניציפליים או מגזריים. עובדה שרוב חברי הכנסת היהודים עוסקים בסוגיה הפלסטינית מבלי שאיש יפקפק בלגיטימיות של כהונתם.
האבסורד הגדול התגלה במלוא עוזו דווקא כאשר ח"כ מנסור עבאס הצהיר בגלוי שהוא רוצה לעסוק רק בסוגיות אזרחיות. מה קרה אז? רף הדרישות מיד עלה, והוא נדרש להכיר בישראל כמדינה יהודית. כשהכיר בכך, נדרש להתנתק ממועצת השורא של התנועה האסלאמית, תנועת האם שלו, ועשה כן. לאחר מכן נדרש להכריז שהוא בעד שירות אזרחי לערבים. כשהסכים, הציבו תנאי חדש: להכריז על חמאס כארגון טרור. למעשה, בכל פעם שהציבור הערבי מנסה להתקרב, המשחק משתנה והדרישות אינן נגמרות.
בכל מקרה, המערכת הפוליטית מתעקשת שהמפלגות הערביות לא יהיו חלק ממנה, אפילו לא כרשת ביטחון, גם אם אינן מציבות כל דרישה מוקדמת, כפי שמנסה לעשות עבאס.
כישלונות הממשלה הנוכחית והעומד בראשה רבים, אך בהישג אחד אי אפשר להמעיט: נתניהו הצליח, באמצעות קמפיינים וחדשות כזב, להפוך את האזרחים הערבים לאויבי המדינה בעיני חלקים נרחבים מהציבור היהודי, כולל מפלגות השינוי ותומכיהן. זו הסיבה שנתניהו לא מצטער אם הערבים מכפילים את כוחם בכנסת.
מפתח הקואליציה הבאה נמצא בידי המפלגות הערביות, ודווקא מי שאמורים ליהנות מכך כדי לחולל שינוי ממהרים לדחות את ההזדמנות. הגיעה העת להסיר את המסכות ולפרק את האשליה בכל הנוגע ליחס לציבור הערבי: רוב מפלגות "גוש השינוי" אינן שונות בתפיסת עולמן המדירה מקואליציית הימין הנוכחית.
המסר המשתקף ברור: האזרח הערבי בישראל מוקצה מחוץ לגבולות הקואליציה ומודר לחלוטין משולחן הממשלה. זו אינה טעות בחישוב הפוליטי, זוהי המהות המזוקקת של עקרון העליונות היהודית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו