בימים שאחרי טבח ה-7 באוקטובר, ימים של התפכחות קצרצרה וחולפת, ישראלים רבים הבינו שעבר זמנה של הפוליטיקה הישנה. שהחלוקה העבשה לימין ושמאל היא לא רק פגת תוקף, אלא איום ממשי על עתידה של ישראל.
הסכמנו שזה הזמן לנתץ פרדיגמות. השמאל חייב להשתחרר ממקסם המדינה הפלשתינית. הימין חייב להשתחרר מכבלי הקסם של נתניהו. יש משהו צלול כבדולח במבטו של מי שזה עתה עולמו חרב עליו, אבל זאת הייתה, כמאמר השיר, חמימות חולפת.
אנחנו ניגשים היום אל הקלפי כאשר רבים מאיתנו חזרו בזנב מקופל אל החלוקה הבינארית: שמאל נגד ימין. הם הודרכו לחזור ולאמץ את החלוקה החלולה והשקרית הזאת, תחת מכבש של קמפיין עיקש ועוצמתי, שנובע מעובדה אחת פשוטה. הקלף היחיד שנותר בשרוולה המרוט של ממשלת נתניהו הוא התואר הריק "ימין", שמאפשר לה להדביק לכל יריביה את התואר הריק "שמאל", כדי לגנוב את דעתם של בעלי הזיכרון הקצר.
מה ימין בכל מה שעבר עלינו?! לפנות את קריית שמונה זה לא ימין. להתנער מאחריות ולהתחמק מחקירה - ההפך מימין. ופולחן אישיות, גם ימין?! הרי סטאלין היה נעלב. לבזות מפקדים בכירים בצה"ל, לבוז גם למקצוענות, לאסטרטגיה ולחוק - ימין, כמו שאני בלונדינית. לנהל מערכות תודעה ולוחמה פסיכולוגית נגד עמך שלך, כאילו הוא האויב. להעדיף תמיד את האינטרס הפוליטי הצר על טובת האומה והמדינה. לסרב להתנצל בפני עמך - משפחות וקהילות שלא שמרת עליהן - אבל למהר להתנצל בפני קטאר, כי כך דרש טראמפ - אחלה ימין שבעולם, מה יש להגיד.
להכשיר השתמטות המונית בזמן מלחמה - לאפשר לציבור החרדי לנהל את שגרתו כאילו מאומה לא קרה, בעת שישראלים אחרים נדרשים לתת ולהקריב כל מה שיש להם ולמשפחתם ועוד קצת. לא רק שזה לא ימין. זה בעיקר לא ישראלי. כי ישראלים אוהבים לקרוא לדברים בשמם. ישראלים לא מערבבים, ולא נותנים שיערבבו אותם. והנה סך הכול חופן אקראי של דוגמאות, שאין צורך להתאמץ או לחטט בזיכרון כדי לדלות. אבל מי צריך עובדות, כשאפשר פשוט לחזור כמו תוכי על המילה "ימין", ולסמוך על הנאמנות השבטית שתכסה על הכול.
האמת חייבת לחזור להיות אופציה
זה חייב להסתיים בשינוי. הרבה פחות חשוב מי תהיה המפלגה הגדולה ועל מי בדיוק ימליצו להרכיב את הממשלה הבאה. החיים הפוליטיים בישראל חייבים להשתנות. האמת חייבת לחזור להיות אופציה. הישראליות - דוגרית, אחראית, חברית ונושאת בעול - חייבת לחזור להיות אופציה.
בימים האחרונים נזכרתי שוב בחוויות קשות מנשוא שקצת הדחקתי. מייד אחרי שהתבררו ממדיה של סוגיית החטופים, החלו להתכנס ועדות כנסת כדי לטפל באינספור אתגרים שספר החוקים של ישראל לא הכיר. מי העלה על דעתו שצריך לתקן תקנה בביטוח הלאומי למצב שבו מפרנס המשפחה חטוף בעזה? מי חשב בכלל על תשלומי חובות, משכנתאות, קנסות וריביות מצטברות של משפחות שלא מצליחות לעצום עין? שמתקשות לנשום בכלל.
אנשי מקצוע מעולים, ואנשים טובים מכל התחומים, התגייסו לעזור. אבל כדי לדחוף את זה קדימה, בתווך שבין הרווחה והאוצר, הביטוח הלאומי והרשות המקומית, היה צורך בגורם מתכלל. נאמר לנו שהגורם הזה אמור להיות משרד ראש הממשלה, ומי שניהל אותו, מר יוסי שלי. אבל איכשהו כמעט תמיד הוא פשוט לא הגיע. לשאלות ולתחינות הוא ענה בסגנון החביב עליו, ועם הסיומת המסורתית "תאכלו את הלב". מי אומר לניצולים "תאכלו את הלב"? מי אומר "יאללה יאללה" למשפחות שכולות? מי ממנה אנשים מסוג זה לתפקיד שגרירנו באיחוד האמירויות, ומה הפלא שהוא לא רצוי שם?
גסות הרוח הרברבנית. הבוז לאדם שאי אפשר לנצל פוליטית. מורשת המנהיגות הכושלת של הממשלה [היוצאת בע"ה] היא בת דמותן של דמויות מסוג מרדכי דוד, אוריך, ברוורמן, יוסי שלי, וכמובן איתמר בן גביר.
כולכם מוזמנים לצפות שוב בדברים שאמר עליו חילי טרופר בתוכנית של רוני קובן, כשחברי הקבינט מפצירים בבן גביר להימנע מלהתרברב בכל הצעדים שהוא נוקט מול אסירי החמאס.
"אנחנו יודעים שבעקבות כל סרטון כזה פוגעים לנו בחטופים. תעשה מה שאתה רוצה", התחננו בפניו, "רק אל תפרסם את זה כך". והוא שומע וממשיך. כי מה הוא כאבו של ישראלי חטוף לעומת חופן של תהילה פוליטית.
זוהי תמצית מורשתה של הממשלה, ולכן היא חייבת לצאת. לא קשור לימין ולא לשמאל. אני מאמין שב-7.10 מת רעיון שתי המדינות. גם אם הדמוקרטים ירכיבו ממשלה, מדינה פלשתינית לא תקום. אבל מדינת ישראל חייבת לחזור לעצמה, וכדי שזה יקרה הבחירות הללו חייבות להסתיים בשינוי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו