ללוח השנה העברי יש לפעמים היגיון משלו. השנה הוא דחס לתוך שבוע אחד מפגש תאריכים מבלבל בין יום הזיכרון ליצחק רבין, יום הזיכרון לרחל אמנו ויום הבחירות. בעוד שני המועדים הראשונים מייצגים קטבים שונים בזהות ובזיכרון ההיסטורי שלנו, הקלפי מאלצת לכאורה לבחור באחד מהם.
אלא שבמקום להכריע, אפשר פשוט לחבר; להתרחק מפוליטיקת הזהויות ולהבין שהתחרות הזאת היא במידה רבה מדומיינת. לוותר עליה. לזכור את לקחי רצח רבין גם בקבר רחל, וללמוד על דמותה של רחל אמנו גם בכיכר רבין. זהו חיבור טבעי ובריא פי כמה בין הישראלי ליהודי, שעדיף על פלגנות ועל בידול.
מבחינה היסטורית, רבין כבר "פגש" ברחל, חודשים אחדים לפני הירצחו. כדאי לחזור לרגע הנדיר ההוא, שהוליד מרחב והכרעה משותפים, מכיוון שהוא מתכתב עם שיח "האחדות", שעומד לפרוץ לחיינו רגע אחרי הבחירות.
>>בחירות 2026 לכנסת ה-26 | סקרי מנדטים, מפת הגושים ועדכונים<<
זה קרה אחרי שרבין אישר, במסגרת הסכמי אוסלו ב', למסור את קבר רחל לשליטה פלסטינית מלאה. חנן פורת, אחד מסמלי הציונות הדתית, ומנחם פרוש, נציגה המובהק של החרדיות הירושלמית, הגיעו ללשכת ראש הממשלה והודיעו לו בפשטות שבאו "להתחנן על אמא רחל". פורת שאל את רבין אם היה מעביר לפלסטינים גם את קבר בן־גוריון. פרוש, שוויתר על המילים, ניגש לפתע לרבין, חיבק אותו ופרץ בבכי ממושך וסוער. "זו מאמע רוחל", זעק, "איך אתה נותן את הקבר שלה?!" רבין ההמום, שהתקשה להרגיעו, קלט רק אז מי היא רחל עבור מיליוני יהודים בארץ ובעולם ומה הוא קברה עבורם. הוא חזר בו. קבר רחל נותר בידי ישראל.
מפגש הקצוות הזה בין הישראליות, החרדיות והציונות הדתית עבד אז, לא מכיוון שהתקיים בו בירור אידיאולוגי עמוק ולא כי הושגה בו הסכמה על חזון משותף. הוא צלח כי רבין ידע להקשיב לבכי של פרוש. הוא לא שמע שם סחטנות או פנאטיות, אלא קול יהודי אותנטי, והוא הכיר בו כחלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי. פרוש ופורת היו מבחינתו יריבים פוליטיים מרים, אך שותפים לגיטימיים לגורל היהודי והישראלי.
מול כיתת יורים
שלושה עשורים אחרי, כשפוליטיקאים כיאיר גולן שואפים לסלק את הדת או את רוח מכינת עלי וגיבוריה מאותו מרחב ציבורי, וכאשר בני גנץ מוצא עצמו מחוץ למגרש הפוליטי מכיוון שאין קונים לסחורת האחדות שלו - השאלה שמתבקשת היא אם מפגשים מן הסוג הזה, בסוגיות גדולות יותר, יכולים להתקיים גם היום. האם ניתן להעתיק את הרוח ההיא אל מציאות ימינו?
התשובה המצערת למדי היא שכדי לשחזר אירוע מן הסוג הזה נדרשים ראשית לכל שחקנים וציבורים שמוכנים להכיר גם בלגיטימיות של היריב והשקפותיו. אולם כאשר ההכרעה המוחלטת של היריב הפכה להיות חזות הכל - הללו הולכים ופוחתים.
זה ניכר בקמפיין החרם והדה־לגיטימציה שמחנה "רק לא ביבי" מנהל כבר שנים, עוד הרבה לפני המלחמה. זה ניכר גם בבניית תשתית מושגית חדשה על ידי אותו מחנה, שמראש אינה מכירה בתוצאה של הפסד ואפילו תיקו, וזה ניכר עוד יותר בדיבורי פייק על אחדות ועל הסכמות לאומיות שישראל כה זקוקה להן, אך בתנאי אחד, שמרוקן מתוכן את האחדות: בלי ביבי.
הקנאות אינה נותנת את דעתה לכך, שהיא נושאת את שם האחדות לשווא. שמדובר באחדות ללא אחדות ובשלילת הלגיטימיות לא רק מנתניהו אלא גם ממיליון בוחריו. המסר הלא מוצהר של אחיזת העיניים הזאת הוא שיש קולות בקלפי, קולות על תנאי ששווים פחות, ממש כפי שהדמוקרטיה היא על תנאי; על תנאי שדעתנו תתקבל.
זה מגיע מלמעלה, בהצהרות החרם של ראשי מפלגות האופוזיציה שלא יישבו עם נתניהו "גם אם יתהפך העולם" (ליברמן), וניזון גם מהתבטאויות מחרידות של פעילי מחאה על כך שנתניהו צריך לעמוד מול כתת יורים (אל"ם מיקי קיסרי), או שנתניהו בוגד ורוצח וכדאי שפשוט יתאבד (ישי פרידמן, ערוץ 14, מיטיב לתעד את ביטויי השנאה והשטנה הללו).
אתגר לנשיא
מסע הצלב הזה מתוכנן להימשך גם אחרי הבחירות באמצעות חוק הנאשם - חוק פרסונלי שמשנה את כללי המשחק תוך כדי המשחק - ונועד להרחיק מהמגרש את נתניהו ולשלול מהנשיא כל אפשרות להטיל עליו את הרכבת הממשלה.
נתניהו, שלפני שנים אחדות רמס ברגל גסה את הסכם הרוטציה עם גנץ והחמיץ הזדמנות לאחדות אמיתית, רחוק מלהיות טלית שכולה תכלת. ולמרות זאת, מה שמתחולל עתה חמור לא פחות: קמפיין שקרי על שוד בחירות שהימין מתכנן, המטיל מראש ספק בכך שה"דיקטטור" נתניהו יקבל את דין הבוחר אם יפסיד.
נכון לעכשיו, איש לא הציג בדל ראיה שלתרחיש כזה יש היתכנות אמיתית. אין שום סימן שאירועים דוגמת ההסתערות על הקפיטול בוושינגטון או בברזיליה (אחרי הפסד בולסונארו בבחירות שם) יתרחשו גם בישראל. להפך, שני הפסדיו של נתניהו (לברק ב־1999 ולבנט ב־2021) מלמדים שכאשר הימין מאבד את השלטון, הוא מקבל את דין הבוחר.
למרות זאת, הפאניקה שהשמאל זורע מעוררת חשד שמאחורי קמפיין "שוד הבחירות" עומדת מטרה הפוכה: להכשיר את הקרקע לכך שדווקא מחנה החרם יסרב לקבל את תוצאות האמת וישבור את הכלים; שדווקא בשמאל לא ייתנו אמון בפיקוח ובהחלטות של ועדת הבחירות המרכזית בראשות השופט סולברג.
נשיא המדינה יצחק הרצוג נהג נכון כאשר הבהיר כי יעשה הכל כדי שלא יהיו בחירות חוזרות, אך אין די בכך. הצעד המקדים של המבוגר האחראי שדרוש עוד לפני יום שלישי הקרוב הוא לשלול כל שמץ של לגיטימיות ממי שמכשיר את הקרקע לכפירה בתוצאות האמת, יהיו אשר יהיו.
האתגר המורכב אף יותר של הנשיא יגיע לאחר הבחירות - לחתור לממשלת הסכמה לאומית שהמדינה כה זקוקה לה; לשכנע שהרחקת נתניהו מרחיקה ופוסלת בפועל גם ציבור רחב ומרכזי במרקם החברתי שלנו; להסיר מהשולחן את שפת החרמות, מכל הצדדים, גם במחיר עימות חזיתי עם ראשי המחנות; ובעיקר - להשיב למחוזות הפוליטיים שלנו את יכולת ההקשבה שמכירה גם בלגיטימיות של היריב הפוליטי והשקפותיו. כך נהג רבין באותו מפגש היסטורי בלשכת ראש הממשלה, אחרי שפורת ופרוש הכירו לו את רחל אמנו. לשם, מותר לפחות לקוות, יחתור הנשיא לאחר הבחירות גם מול ההנהגה הפוליטית הנבחרת שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו