חכו רגע עם ההספדים לבני גנץ. רגע לפני שהמערכת הפוליטית נפרדת מיו"ר כחול לבן, כדאי לשקול תסריט אחר, כזה שאינו מנותק מהמציאות הפוליטית: הבחירות מסתיימות ללא הכרעה, ישראל נגררת לסיבוב נוסף, ודווקא האיש שפרש שמונה ימים לפני פתיחת הקלפיות מוצא את עצמו שוב במרכז המשחק הפוליטי.
דמיינו את התמונה הבאה: ספירת הקולות מסתיימת, והמערכת הדו-גושית שהתרגלנו אליה, בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ליו"ר מפלגת "ישר!" גדי איזנקוט, הופכת למערכת תלת-ראשית. לצידם מתייצב ציר בנט-ליברמן, בהובלת אחד מהם, ושלושת הכוחות זוכים כל אחד ל-20 עד 25 מנדטים.
במסגרת מצעד הממליצים בבית הנשיא, גוש נתניהו ממליץ, באופן לא מפתיע, על נתניהו. הדמוקרטים ו"ישר!" ממליצים על איזנקוט, בנט וליברמן ממליצים על אחד מהם, והמפלגות הערביות נמנעות מלהמליץ על מועמד.
בתרחיש הזה נתניהו מקבל ראשון את המנדט להרכבת הממשלה, אך אינו מצליח לגבש קואליציה בהיעדר עריקים פוליטיים. בנט וליברמן מנסים לשכנע את איזנקוט להצטרף לממשלתם כשר ביטחון, לצד הצעות פוליטיות נוספות, אך הוא מסרב. גם הניסיון ההפוך מסתיים ללא הסכמות. התוצאה: ישראל הולכת למערכת בחירות נוספת.
ואז, דווקא אז, בני גנץ חוזר עם רשימת כחול לבן ואומר לציבור: "אמרתי לכם".
הגוש השלישי שלא היה
מערכת הבחירות הנוכחית, תחת השפעת טבח 7 באוקטובר, הפכה למעשה למשאל פוליטי על אמון או אי-אמון בראש הממשלה בנימין נתניהו. מן הרגע הראשון, לא באמת היה כאן מקום לגוש שלישי.
כל מי שהוצג באולפנים כמועמד להוביל את אותו גוש פרש מהמרוץ או בחר צד. גלעד ארדן ובני גנץ פרשו, חילי טרופר בחר צד, וכך גם יועז הנדל. המערכת הפוליטית שבה והתכנסה לשאלה אחת: כן נתניהו או לא נתניהו.
במבט לאחור, נראה שגנץ זיהה פער בין האופן שבו המפלגות ממקמות את עצמן סביב המאבק הבלתי נגמר על נתניהו, לבין ציבור שמאס במריבות הפוליטיות הללו. אותן מריבות שמעמיקות את השסעים בחברה הישראלית, ושכולנו זוכרים לאן הובילו אותנו.
לא בטוח שגנץ טועה. אלא שהציבור הישראלי, בוודאי אחרי 7 באוקטובר, מתקשה להסתפק בהסברים על חשיבות האחדות. הוא מבקש לראות אותה מתממשת במציאות, לנגד עיניו.
האיום חזק מהביצוע
ידועה האמרה המיוחסת לרב-האמן בשחמט אהרון נימצוביץ': "איום חזק יותר מהביצוע". במילים אחרות, אקדח טעון מפחיד יותר מאקדח שכבר ירה.
וזה בדיוק הסיפור של בני גנץ. אילו היה ממשיך להתמודד בבחירות הנוכחיות ומקבל מספר קולות הרחוק מאחוז החסימה, האפשרות שלו לשוב ולהתמודד במערכת בחירות נוספת הייתה נפגעת משמעותית. התרסקות בקלפי הייתה עלולה לחסל את סיכוייו לחזור ולהציג את עצמו כאלטרנטיבה פוליטית.
אבל גנץ בחר שלא לירות. הוא פרש לפני הבחירות, הותיר את כוחו האלקטורלי האמיתי בגדר שאלה פתוחה, ונמנע מהתמודדות שהייתה עלולה להסתיים בכישלון צורב. דווקא ההחלטה שנתפסת כעת כהודאה בתבוסה עשויה להתברר כמהלך שישאיר אותו רלוונטי לסיבוב הבא.
הפרישה שתאפשר קאמבק?
אם ישראל אכן תיגרר למערכת בחירות נוספת, גנץ יוכל לחזור אל הציבור מעמדה שונה לחלוטין. לא כמי שהתעקש לרוץ עד הסוף וזרק קולות לפח, אלא כמי שגילה אחריות, היה קשוב לרחשי לב הציבור והבין מתי נכון לעצור.
אגב, כלל לא בטוח שקולותיהם של מצביעי גנץ שייכים באופן אוטומטי לגוש האופוזיציה. גם זו נקודה שעשויה להתברר כמשמעותית בניתוח תוצאות הבחירות.
במערכת בחירות נוספת יוכל גנץ לפנות שוב לציבור ולומר: ניסיתם את דרך המחנות, ראיתם ששוב לא הצלחתם להקים ממשלה. עכשיו בואו איתי, נסו את הדרך שלי.
במציאות כזאת, כחול לבן עשויה להפוך דווקא למפלגת המחאה של בחירות 2026, סבב ב'. מפלגה שתציע מוצא מהמבוי הסתום הפוליטי ותנסה למשוך אליה את מי שמאסו בעוד מערכת בחירות ללא הכרעה.
חכו עם ההספדים
אז רגע לפני שאתם, הפסימיים, מספידים את בני גנץ, או שאתם, האופטימיים, כבר מדמיינים אותו כמועמד לנשיאות המדינה, כדאי לחכות שבוע ולראות כיצד תתנהג המערכת הפוליטית לאחר ספירת הקולות.
ייתכן שגנץ אכן סיים את דרכו הפוליטית. אבל ייתכן גם שהפרישה שנראית היום כמו סוף הדרך היא דווקא מה שיאפשר לו לחזור. אם הבחירות יסתיימו שוב ללא הכרעה, האיש שכולם ממהרים להספיד עוד עשוי להיות זה שיזכיר להם שהוא הציע פתרון אחר מלכתחילה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו