דמגוגיה נוסח קטאר: מה ראשי גוש השינוי לא מספרים לכם?

למען האמת, מגיע לנו דיון קצת פחות פופוליסטי על קטאר. זו סוגיה חשובה, ומורכבת מדי, מכדי להפקירה בידיים החובבניות של איזנקוט ובנט וסוכני התעמולה שלהם. האחד הפיץ פוסטר אווילי שגרר לסיפור הקטארי דמויות שאינן קשורות לאירוע, ובמפלגתו היה מי שכינה את נתניהו ״סוכן קטארי״. והשני החזיר מהכפור את קריאת ההסתה ״בוגד״ ומתיז האשמות בדבר ״הבגידה החמורה בתולדות המדינה״, תוך כדי שהוא מוביל קמפיין להכרזה על קטאר כמדינת אויב.

תסלחו לי, זה עלבון לתבונה. ולא, אני לא עושה הנחות לא לקטאר ולא ליונתן אוריך. ברור לי שקטאר היא לא רק יצואנית טרור, אלא הספונסרית של שטיפת המוחות האנטישמית והג׳יהאדיסטית בעולם כולו.

אבל להיזכר עכשיו שהיא מדינת אויב - זו, ברשותכם, דמגוגיה.

ממשלות ישראל הקודמות, ומערכת הביטחון בכללותה, ידעו הכל על קטאר. ידעו שהיא מממנת את חמאס (אגב, לא היחידה), וידעו שהיא מעניקה חסות לראשי הארגון. זה לא הפריע לענף שלם של קשרים עסקיים לשגשג וללבלב. רבים־רבים הם יוצאי מערכת הביטחון, יזמים ואנשי עסקים ישראלים שצברו הון בעסקים עם קטאר; עסקים שבחלקם הגדול קשורים באופן ישיר לידע ולניסיון ישראליים בתחומי ביטחון, סייבר ומודיעין.

למי ניסתה חברת הממד החמישי, זו של בני גנץ (כחול לבן) ושל רם בן ברק (ביחד!), האחד רמטכ״ל לשעבר והשני המשנה לראש המוסד לשעבר, למכור ידע וטכנולוגיות, אם לא לקטאר, בתיווך גנרל אמריקני? האם זו לא קבוצת BSW, שבראשה עמד הרמטכ״ל לשעבר גבי אשכנזי, שהפעילה בית ספר לסייבר בדוחא (לפי פרסום של גור מגידו ב"דה מרקר")? האם איזנקוט עצמו לא קיבל ערבות על סך 100 אלף שקלים מעו״ד ישראלי שעבד עבור ארגונים קטאריים גם אחרי 7 באוקטובר (לפי פרסום של עמיאל ירחי ב־i24)?

עמדת נוחות

כל בכירי הביטחון האלה לא ידעו שמדובר במדינה מממנת טרור, לא ידעו שראשי חמאס מתגוררים בה ופועלים מתוכה? ברור שהם ידעו. אבל אז, כמו שאמר נפתלי בנט כשזה היה לו נוח, הבינו שקטאר היא מדינה מורכבת. כלומר, שיש גם תועלת בקשרים איתה, וכפי שכולנו יכולים להסיק, מדובר לא רק בתועלת כלכלית, אלא גם בעולמות הביון והאסטרטגיה.

האם שכחנו כמה התגאתה ממשלת השינוי בשיתוף הפעולה עם קטאר לקראת מונדיאל 22׳, שבשיאו התרועעות (אה, סליחה, ״תדריך״) ראשי מערכת הביטחון עם מקביליהם הקטארים באצטדיון בזמן משחקים, והזרמת אוהדי כדורגל ישראלים למדינה שהיא - גם אז - הספונסרית של חמאס והמארחת הרשמית של ראשיו? בדיעבד, היש חוסר אחריות וחוסר כבוד גדולים מזה? אבל מרבית כלי התקשורת שיתפו פעולה, ומבצע השפעה שלם הופעל על דעת הקהל הישראלית: להבין שקטאר היא מדינה מורכבת, שהיחסים איתה הם אינטרס ישראלי, ושאסור לוותר על האופק הכלכלי, המדיני, האסטרטגי והמודיעיני שדוחא פותחת בפני ישראל.

אסור לנתק מגע

ואז הגיע 7 באוקטובר. וגם אם רבים הרגישו שקטאר היא מדינה מצורעת, היה ברור שכל עוד יש לה יד ורגל בגורל החטופים, אסור לנתק מגע. אסור להסתכסך. משלחות יצאו לפגישות עם מנהיגי קטאר. צוותי משא ומתן עמדו עם הקטארים בקשר רציף, כולל ביקורים בדוחא. משפחות חטופים טסו להיפגש עם ראשי המדינה. אפילו יאיר לפיד, שותפו של בנט, נפגש עם בכירים קטארים בינואר 25׳.

לא רק שהיה ברור שצריך להמשיך ולרקוד את הטנגו העדין הזה - כל מי שהעז לומר אחרת, ננזף. חברי קואליציה שדיברו במילים בוטות על קטאר הואשמו מייד בסיכול המשא ומתן ובסיכון החטופים. וכשנתניהו הורה על תקיפה בדוחא, ראשי האופוזיציה תהו אם התקיפה הזו מועילה, ושאלו כהרגלם ״מה האסטרטגיה״. פרשנים התפלצו על ״ההימור הפרוע״ - והימרו בעצמם שהתקיפה חרצה את גורל החטופים ועלולה לחזור אלינו כבומרנג.

כחודש אחר כך חזרו החטופים. פירוש הדבר הוא שלמרות צווחות האופוזיציה וראשי גוש השינוי, המדיניות של ממשלת נתניהו מול קטאר מאז 7 באוקטובר הוכחה כמאופקת, אחראית ויעילה.

הנה קנה מידה, קצת פרופורציות, להעריך את המורכבות של הסוגיה. וכאמור, אני לא עושה הנחה לא לקטאר ולא ליונתן אוריך. אבל אם יש משהו שצרכן אקטואליה תבוני צריך לעשות בימים אלה, בוודאי לנוכח עדות מנדלבליט, הוא לצרוך בספקנות את הכותרות המפלילות וההדלפות החלקיות שמוגשות באריזה דרמטית, בוודאי כשהן נמזגות לקמפיין הפופוליסטי והפשטני של גוש השינוי. מגיע לנו דיון רציני יותר.