קלוג בשבוע
המנהיגים רבים בקוקפיט, התמיכה בממשלת אחדות ממריאה
בין חטיפת מטוס לסקרים מקורקעים הציבור מתחיל להבין: כדי להמריא צריך להתנתק מהגושים הקיימים • מחקר חדש מגלה: התמיכה בממשלת אחדות מזנקת, התוצאות בגוש השינוי מפתיעות אפילו יותר • שלוש שנים לטבח – יש דרך לחולל מהפכה בהסברה
| עודכן:

פספסנו ביום רביעי המון אהדה עולמית, רגע נדיר שבו כל מדינות העולם היו מפרסמות גינוי לטרור ושולחות נציג להלוויות הרוגי המטוס. אם נתניהו היה נואם באו"ם השגרירים אפילו היו נשארים. החמצנו גם אבל לאומי, קריאות לוועדת חקירה, האשמת גורמי ביטחון - וכרגיל, היערכות לפיגוע הקודם במקום לזה שיבוא. כל זה לא קרה, ברוך השם.
אבל הנה הסוד האמיתי שמגלים מאורעות השבועות האחרונים: הבחירות הן כבר לא אירוע מאד חשוב. הסיבה המשנית היא שאין כרגע הכרעה, ובמובנים מסויימים היא רק הולכת ומתרחקת. הסיבה העיקרית היא שהחיים עצמם יותר חשובים, והם לא מחכים למנדט מהנשיא. ישראל נמצאת על סף הסלמה בכל הזירות: יו"ש, איראן, לבנון, חטיפת חיילים מעזה, ושלל איומי טרור מפלצתיים שלא בטוח שאנחנו אפילו יודעים לדמיין. הבחירות הן לא יעד, אלא רק נקודת ציון בדרך. הגיע הזמן להחליט לאן.
ביחד נקום, לחוד ניפול
מעניין מתי הפוליטיקאים יתחילו להבין איפה הציבור נמצא. בסקר "היום" שבוצע השבוע נשאל הציבור שאלה פשוטה: "אם אף צד לא יוכל להקים ממשלה אחרי הבחירות, מה היית רוצה שיקרה?". ממשלת אחדות בין שתי המפלגות הגדולות הגיע למקום הראשון עם 35%. צמוד אליה הליכה לבחירות חוזרות עם 34%. ממשלת מיעוט ארוכת טווח, ככל שזה אפשרי - 24.6%, וממשלת מיעוט והליכה לבחירות - 6.7%.
נבחרת הכותבים של "היום" | קראו עוד
- האירוע שמתקרב בצעדי ענק - בזמן שכולם עסוקים במלחמה בין הגושים | עמית סגל
- גורמי ביטחון חושפים: האמת מאחורי ה"אזהרה" שבה נופף נתניהו | יואב לימור
- כשמרכיבים את המשקפיים של מחנה רק-לא-ביבי, הכל נראה פשוט | עירית לינור
כשצוללים לנתונים ניכר שהציבור הרבה יותר בוגר מנציגיו: בגוש השינוי אחד מכל ארבעה רוצים אחדות - יותר מ־12 מנדטים, מתוכם רבע ממצביעי איזנקוט ושליש ממצביעי בנט. גם הגוש השלישי מראה סימני חזרה לחיים: בקרב בוחרי יועז-זליכה כ־65% מעדיפים ממשלת אחדות במצב הנוכחי, וכמוהם גם יותר ממחצית מבוחרי וינטר. בגוש נתניהו רוצים אחדות כ־41% - לא שזה משנה, ממילא הם יתמכו במה שנתניהו יחליט.
אסון תדמיתי
אבל גם אם הולכים עם פלח הציבור שרוצה ממשלת מיעוט או בחירות חוזרות, מי שיגשים להם את החלום ייפול על חרבו הפוליטית. כמו ההיגיון להיאחז במצלמת קודאק כשיש לך ביד טלפון חכם, כל התרחישים המיושנים להקמת מבנים זמניים צרים ייצרו אסון תדמיתי למי שיחולל אותם - עד שידדה לבחירות חוזרות עם ממשלה מקרטעת וזעם ציבורי.
זאת לא רק הפרת ההבטחה שתהיה בילט־אין בכל ממשלת מיעוט שצפויה לקום, אלא גם ההשלכות של בחירות חוזרות שיהיו פיגוע כלכלי עם הידרדרות ביטחונית ישירה. כשהציבור יגלה את זה יהיה מאוחר מדי.
עכשיו השאלה הפשוטה היא האם יקום פוליטיקאי שיחליט להרים את הכפפה ויבטיח ממשלת אחדות כבר עכשיו. כן, אולי דווקא בתוך קרב האגרוף שאנחנו חיים בו יימצא האמיץ שיחלץ אותנו מהזירה, או שניאלץ להמתין ללחץ ציבורי אחרי הבחירות כדי להגיע לאותה התוצאה. נכון, ישנן כבר כמה מפלגות קטנות שדורשות אחדות, זה לא מספיק.
הטעות היא לחשוב שמדובר בפשרה: מדובר בייצוג לכתחילה של רוב העם בממשלה המורכבת משדרת המפלגות המרכזיות. הרי בין וינטר לליברמן או בנט קשה להעביר סיכה אידיאולוגית, איזנקוט שופך מיליונים כדי לשכנע שהוא ימני כמו נתניהו, אז יתכבדו וימצאו האדונים דרך להציל את העסק - יחד. חוכמת ההמונים בכל סקר חרוטה כמו כתב ברייל לכבדי ראייה: "לא רוצים את הגושים שלכם, אלה המתבססים על השתמטות או מפלגות ערביות שאינן ציוניות". פחדנים, תתחברו.
ההשוואה כמעט מתבקשת, עם אלף אלפי הבדלות כמובן: שני טייסים רבים, והנוסעים הולכים להתרסק. עכשיו מחכים שמישהו יקום וישתלט על המטוס שינחית את כולם בשלום. הפעם לא נצטרך לקשור אף אחד באוזניות, מספיק פתק.
שום דבר לא יפגע בי
שלוש שנים. אני לא יודע מה הרגישו שלוש שנים אחרי השואה, אבל ברור לנו שהם לא יכלו להבין את עוצמת הזוועה כשהיו כל כך קרובים אליה. מה שוודאי הוא שישראל השתנתה לבלי שוב. לנאצים אין לנו אישור לסלוח, למפלצות עזה גם אין לנו רצון.
אוקטובר 2023 ניתץ את כל היחס של הישראלים למילה "בית" וריסק את היחס לשכנים של הבית. הוא העלים את הנאיביות שהגרים לצידנו הם בני אנוש שרק רוצים לחיות - גילינו שהם מוכנים שילדיהם ימותו כדי שילדינו ימותו, זה גם הצליח להם. יחד עם ההתעללות הסדיסטית באחינו ובגופותיהם גם פגה המחשבה שיש לנו חברים לאג'נדה מערבית בעולם שיעמדו לצידנו בעת צרה. נכון, ברגעי ההלם חלקם שלחו לנו סיוע, אבל כשהתאוששנו כדי לעצור את הטבח הבא - הם הפנו אלינו את הגב. לא נשכח, לא נסלח.
הראש באמת אשם
הגיע זמן חשבון נפש. לצד ההתאוששות הצבאית, ההסברה הישראלית כשלה. היא לא היתה עוצרת את המיליארדים שהושקעו נגדנו ולא מפיגה את האנטישמיות, אבל היתה יוצרת תמונה עולמית פחות מעוותת. במקרה הזה הראש הוא באמת האשם, וקוראים לו בנימין נתניהו.
עכשיו למה שעלינו לעשות: לעלות להתקפה. ולא - התקפה היא לא להסביר, לא להתגונן, ואפילו לא לשכנע שאנחנו צודקים. זה לא יעזור. התקפה היא כשמה - לפגוע במי שלא עומד לצידנו במאבקנו לנשום. עלינו לייצר קמפיין שיחלק את העולם לתומכי טרור ולמתנגדי טרור.
שוו בנפשכם שישראל תשיק רשימת מדינות וכלי תקשורת עולמיים שלא תומכים במאבק בג'יהאד, לפי דרגות חום: מסייעות, אדישות, מחבלות. דמיינו שכל ידידי ישראל יעלו לשידורים עם דרישות מאירלנד ומהולנד, לא בתחנונים שלא יחרימו אותנו – אלא בדרישה להחרים אותן. לא להופיע ולטעון שאנחנו לא עושים רצח עם, אלא לתבוע סיוע נגד מי שעושה רצח עם.
עלינו לייצר פנייה ישירה לאזרחי המערב: אם לא תתייצבו לצידנו במלחמה בטרור, מדריד היא הקורבן הבא. המסרים שלנו לא יהיו "אנחנו לא אשמים" - אלא "אתם אשמים", לא "בואו תעזרו לנו", אלא "תעזרו לעצמכם". אם טיסת פליי דובאי היתה מלאה בספרדים או באירלנדים, היו מגרדים עכשיו את השאריות שלהם מתוך בניין שרוף או מחולות המדבר. לא קשה לדמיין, אז נגרום להם לדמיין.
כמו סטירה לשיכור כדי שיירגע - לא יזיק למערב הלוגם מקוקטייל אסלאמי מעורבב בבורות פרוגרסיבית מטורללת לשמוע אמת תקיפה משולבת בדרישה אקטיבית להתפכח, מה יש להפסיד. נכון, האמת לא תחדור ביום אחד, אבל בסוף ישראל תייצר קואליציה חדשה שתלך ותתרחב.
וגם אם יכולת השכנוע שלנו מוגבלת, אפשר תמיד לסמוך על המהגרים הסימפטיים, שלהם יש יכולות שכנוע בדרכים יצירתיות במיוחד. לא יקשיבו לנו? ניאלץ להשתתף בצערם – בתנאי שלא יעזו לפגוע בחפים מפשע כשיקבלו את נובה בברלין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו