הבטחות בחירות לא יספיקו: עבור הביטחון האישי דרושות החלטות קשות

רק אחד מכל חמישה נפגעי עבירה מדווחים למשטרה, שמונה מתוך עשרה רוצחים בחברה הערבית מסתובבים חופשי, הליך פלילי נמשך כמעט שלוש שנים, ועבריינים משוחררים מהכלא מוקדם בגלל מחסור במיטות. אי אפשר לפתור כשל של עשרות שנים בעזרת שר בודד וסיסמאות ריקות.

תחשבו על השאלה הפשוטה הבאה: מי במדינת ישראל אחראי לכך שאתם בטוחים בבית וברחוב? לא "מי אשם" מול המצלמות, אלא מי אחראי, אדם אחד סביב שולחן הממשלה שאפשר להצביע עליו ולומר: "הביטחון האישי שלנו בידיים שלך". התשובה האמיתית היא שאין כזה.

המפתח לשינוי התפיסתי להרתעה טמון בשני מדדים: ודאיות ומיידיות. המחקר הבינלאומי ודוח ועדת דורנר הוכיחו כי עבריין לא נרתע מחומרת העונש שכתוב בספר החוקים. במקום זאת, עבריין עושה חישוב פשוט של עלות ותועלת: הוא מחשב את הסיכוי שייתפס (ודאות) ואת מהירות התגובה של המערכת (מיידיות). תחשבו על זה כמו על מצלמת מהירות: נהג לרוב לא מאט כי הקנס הוכפל, אלא כי הוא יודע בוודאות גבוהה שהפלאש יצלם אותו ושהדוח יחכה לו בתיבת הדואר בתוך ימים. כשהמשטרה לא מפענחת וההליך המשפטי נגרר שנים, ההרתעה פשוט מתאדה.

ארכיטקטורה חדשה

המורכבות של הביטחון האישי טמונה בכך שהוא אינו מוצר של גוף בודד, אלא תוצר של שרשרת מוסדית שלמה: מניעה, דיווח, חקירה, תביעה, שיפוט, כליאה ושיקום. כשהשרשרת פועלת ללא סנכרון מתרחש פרדוקס: המשטרה מודדת היקף פעילות, התביעה שיעורי הרשעה, הרשות השופטת הליך תקין, ושב"ס תפוסת מיטות. כל חוליה בנפרד מציגה ציון קרוב ל־100, אבל התוצאה שהאזרח מקבל בקצה היא ציון נכשל מהדהד.

המספרים מלמדים כיצד הון עתק נשפך לתוך צינור מחורר. תקציב המשרד לביטחון לאומי זינק בכ־48% תוך שש שנים, בדרך לחצות את רף 30 מיליארד השקל ב־2026, אך התשואה הביטחונית רק הידרדרה. ב־2025 נרשם שיא: 252 נרצחים בחברה הערבית, בזמן ששיעור הפענוח שם עומד על כ־15% בלבד. במקביל, הליך פלילי ממוצע נגרר כ־33 חודשים, ומצוקת הכליאה (פער של כ־6,900 מיטות) אילצה את המדינה לפעול תחת "מצב חירום כליאתי" ולהפעיל שחרור מינהלי.

לקראת הבחירות שוב נשמע סלוגנים מוכרים: "נאסוף את הנשק", "נפרק ארגוני פשע", "נחזיר את המשילות". אלו פלסטרים פופולריים שמתעלמים מבעיית העומק. מה שווה הבטחה לאסוף נשק כשאין מספיק שופטים להעמיד את העבריינים לדין? איך יפורקו משפחות פשע כשהליך משפטי אורך 33 חודשים, בכ־90% מהמקרים הוא נגמר בהסדר טיעון, וכשאין מקום בכלא? הגדלת תקציבים במבנה קיים, החלפת שמות משרדים או חלוקת כלי נשק פרטיים אינן תוכנית עבודה. הן מדד לכשל. הבטחות בחירות שאינן נוגעות בארכיטקטורה של השרשרת - רק מבטיחות שבבחירות הבאות נדווח על אותם הכשלים בדיוק.

מענה אמיתי דורש מעבר לארכיטקטורה חדשה המגדירה יעד אחד, שני מדדי־על ושלוש רפורמות עומק: יעד עליון 1, "מבחן המובן מאליו": הגעה למצב שבו אזרח לא נאלץ להתעסק בביטחון האישי שלו. הוא קם בבוקר ומקבל החלטות על עתידו, כמו איפה לגור או לעבוד, בלי לקחת את הביטחון האישי שלו כמשתנה בתוך ההחלטה.

פוליטיקאי שלא יגזור סרטים בעצמו

2 מדדי־על - ודאות ומיידיות: המדדים הקריטיים הללו אינם באחריות גוף אחד: משטרה לא תייצר ודאות ללא שיפוט מהיר, ושופטים לא ייצרו מיידיות ללא קיבולת כליאה.

3 רפורמות עומק, והעימות מול מוקדי הכוח: 1) אכיפה ומניעה: מעבר לשיטור מקומי, הקמת "משולש ביטחון" (ראש עיר, מפקד תחנה ופרקליטות), עיגון חיץ מבצעי בין השר למפכ"ל והוצאת המדידה לגוף חיצוני. 2) תביעה ומשפט: הקמת מוסד "תובע כללי" עצמאי, הוצאת התביעה המשטרתית (המטפלת בכ־90% מהתיקים) מהארגון החוקר, הוספת 600 תקני שיפוט והגבלת זמן הכרעה בחוק. 3) כליאה ושיקום: הכרה בכליאה כתשתית לאומית, קביעת השיקום בקהילה כברירת מחדל, ויצירת רזרבה לסנקציות מיידיות.

נבחרי הציבור יצטרכו להפנים שיש מחיר פוליטי: ההחלטות יתקבלו כעת, בעוד שההישגים יגיעו רק בעתיד הרחוק

כעת מגיעים לנקודה שבלעדיה כל המהלך הזה יקום ויפול: פוליטיקאים חייבים לתקשר לציבור את גודל האתגר, ובעיקר את המחיר הנדרש כדי לטפל בסוגיה מן היסוד. הקרבות מול מטה המשטרה, הממסד המשפטי, הרשויות המקומיות ואגף התקציבים יהיו ארוכים ורועשים. ללא גב ציבורי רחב המבין את מפת הדרכים, ובעיקר את המחירים שבדרך, לא ניתן יהיה לקיים אורך נשימה פוליטי. נבחרי הציבור יצטרכו גם להפנים שיש כאן מחיר פוליטי אישי: ההחלטות הקשות חייבות להתקבל עכשיו, גם אם מי שיגזור את הסרט בעוד קדנציה יהיה מישהו אחר.

>פולימרקט, מדד הבאזז וכל הסקרים במקום אחד: מוניטור הבחירות של "היום"<<

>>מצפן הבחירות: היכנסו לבדוק איזו מפלגה באמת מייצגת אתכם | מיוחד<<

אין קליע קסם ואין שר־על שיושיע. יש יעד אחד, שני מדדים ושלוש רפורמות שחייבות לנוע יחד אל עבר המטרה. הגיעה השעה להפסיק לחפש מהלכים נוצצים שנגמרים בתוך קדנציה, ולהתחיל לבנות מערכת שאפשר סוף־סוף להטיל עליה אחריות לתוצאה.

הכותב הוא שותף, מייסד ומנכ"ל "עלינו - הנכדים המייסדים"