עם בוא השנה העברית החדשה, כדאי שנדבר יהדות. במידה רבה, היהדות, ומקומה בחיים הישראליים, הם אחד מהנושאים הקריטיים והגורליים במערכת הבחירות הגורלית והקריטית שאנחנו בעיצומה.
לא תמיד הנושא היהודי היה מרכזי כל כך על השולחן הפוליטי בישראל. אם מישהו הזכיר את המילה "יהודי", היו אלו בדרך כלל מפלגות דתיות שדיברו על חינוך יהודי, או מפלגות שמאל שדיברו על הצורך ברוב יהודי, ולכן בנסיגה מיו"ש.
באותם ימים רחוקים, מועמד לכנסת יכול היה להרשות לעצמו לומר לתקשורת שהוא מתכנן חופשה באיים המלדיביים ביום כיפור, או להתוודות על תשוקתו למאכל לא כשר בעליל, מבלי שזה יפגע בסיכויו. הימים הללו חלפו.
קמפיין "הפרד ומשול"
בשנים האחרונות הנקודה היהודית התלהטה ותפסה לה, במפתיע או כצפוי, מקום מרכזי בכל מאבק פוליטי. חלק גדול מזה ("הם שכחו מה זה להיות יהודים" הזכור לרע) הוא פשוט קמפיין לשם הקמפיין, כמיטב מסורת "הפרד ומשול", אך במקרים רבים היתה כאן מחלוקת יהודית מהותית ונחוצה, שגם אם לא תמיד היתה לשם שמיים, היא נגעה בשאלות ובתכנים רציניים.
>>בחירות 2026 לכנסת ה-26 | סקרי מנדטים, מפת הגושים ועדכונים<<
למשל, מאבקים סביב שאלת ה"הדתה" ומקומם של סמלים יהודיים במרחב ובתוכניות הלימודים. שמעתי לא מעט אנשים טובים שאומרים שוב ושוב שהם יחזרו ויצביעו למפלגות הקואליציה הנוכחיות, למרות המחדלים והטבח, ולא מפני שהם חושבים שמדובר בקואליציה מוצלחת במיוחד. הם יצביעו לגוש מאחר שלדעתם, רק בהרכב הנוכחי ישראל היא מדינה שנושאת בגאווה את יהדותה. גם לתומכים מושבעים של גוש השינוי כדאי להקשיב לדברים הללו, וגם לניגון.
פרשה זניחה כמו דוכני הנחת התפילין עלתה לכותרות בעיקר בגלל תגובות ורגשות שהיא עוררה. יש אנשים שמניחים תפילין ויש כאלה שלא. כמעט לכל אלה שמניחים אין צורך בדוכן. יש להם תפילין בבית ושמם רקום על השקית. אבל הפרשה לא עסקה בפרקטיקה, אלא ברגש.
במקום שבו תמונה של אדם בטלית ותפילין לא גורמת לנפש להבהב "מסורת", "יהדות" או "בית אבא", אלא לזעוק דיקטטורה, כפייה ופשיזם, רחמנא ליצלן (ואולי גם הביטוי הארמי העתיק הזה מצטייר בעיני מישהו כייצוג פשיסטי. במקום כזה לא צומח דור העתיד של המנהיגות בישראל.
ציבורים רחבים בישראל השתכנעו שהגישה הזאת מאפיינת את כלל מתנגדי הממשלה הנוכחית. זה הפשר העמוק, והשקרי, של שם הגנאי "קפלניסט", ומי שמטפח ומפמפם את הטענה שיש כאן מחנה שמתנכר ליהדותו לא יכול לטעון לתום לב. בכל אופן זהו הקמפיין, ואליו מגויסים מעלילי עלילות מקצועיים, המכונים בלשון נקייה "יועצים" ו"אסטרטגים", כדי לטעון שהמנהיג ההוא לא באמת קרוב למסורת (תראו איזה מין חתונה היתה לבן שלו!) ואצל ההיא המטבח לא כשר בכלל. אלא שאותם יצרני פייק, אותם מהנדסי תודעה ומחוללי לשון הרע, הם ההפך הגמור מיהדות מתוקנת.
בין אדם לחברו
תורת ישראל היא לא רק סמלים, תאריכים ודמויות היסטוריות. היא בעיקר אורחות חיים, ויש מעט מאוד דברים שהיהדות מתעבת ומגנה כמו לשון הרע והוצאת דיבה. התואר "בעל לשון הרע" הוא אחד הביטויים החריפים והחמורים שקיימים באוצר המילים האינסופי של ארון הספרים שלנו. בעל לשון הרע הוא לא סתם אדם שמתקשה לשמור על לשונו וזורק קללה מדי פעם. בעל לשון הרע הוא מחולל פייק.
מדובר במי שהפך את ההכפשה לדרך חיים ואת זריקת הבוץ לקריירה. היום קוראים להם קמפיינרים, יועצי תקשורת ומשפיעים. תוצרת הפיגולים שלהן מככבת במערכת הבחירות ומזהמת אותה, ועדיין לא שמעתי נציג אחד של מפלגה דתית אחת שהזדעזע קלות.
לא קם אחד שזעק "עד כאן", או "פגעתם בקודשי ישראל", אלא אם כן זה פגע בו אישית. כאילו מצוות שבין אדם לחברו הן בכלל לא חלק מהיהדות. וכאילו מעולם לא היו הלל הזקן ורבי עקיבא שקבעו שהן כל התורה כולה, או לפחות כלל גדול שלה.
כאילו הדבר הזה שנקרא "יהדות", מוסר אבינו ותורת אימנו אינו אלא חבילת חוויות שמורכבת מטיסות לאומן, מסרטונים מז'אנר "פוליטיקאיות מפרישות חלה" ומאירועי "סליחות על הראש של הסמולנים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו