בחירות 2026 לא יוכרעו? לנתניהו כבר יש נשק סודי לקראת 2027

עם סגירת הרשימות, התמונה שהתקבלה לא הייתה טובה לימין. "עוצמה יהודית" הגישה רשימה עצמאית. הציונות הדתית ניסתה לצרף את עופר וינטר וכשלה, ובצלאל סמוטריץ' תקף אותו בחריפות על כך ש"גמר בדעתו להתמודד באופן עצמאי ולהמר בחוסר אחריות על עתיד שלטון הימין". במילים אחרות: נתניהו נכנס למערכת הבחירות הזו כשהוא לא הצליח לכפות סדר בבית שלו".

>>בחירות 2026 לכנסת ה-26 | סקרי מנדטים, מפת הגושים ועדכונים<<

אלא שהפיצול הזה הוא בעיה טכנית, לא בעיה אידאולוגית. בן גביר, סמוטריץ' ווינטר חלוקים על מקומות ברשימה ועל תיקים ולא על השאלה מי צריך להיות ראש הממשלה. וזה בדיוק סוג הסכסוך שסיבוב שני פותר.

לנתניהו יש ניסיון מוכח בדיוק במהלך הזה. ב־2019 הוא כפה את "איחוד מפלגות הימין", ב־2021 הוא היה הכוח שמאחורי הרכבת הציונות הדתית עם עוצמה יהודית ונעם, וב־2022 הוא חזר על אותו תרגיל. הדפוס חוזר: ככל שסבבי הבחירות מצטברים, כך הימין מתכנס. ובסיבוב שני יהיו בידיו שלושה מנופים לכפות אחדות, מנופים שאין לו היום:

אשמה. אם הימין יפספס את השלטון בגלל קולות שנשרפו מתחת לאחוז החסימה, יהיה שם ומספר לאחראים. פוליטיקאי שנתפס כמי שהפיל את הגוש נכנס לסיבוב הבא כשהוא נלחם על חייו.

שנית, פחד קיומי. מפלגה שירדה מתחת לאחוז החסימה או שריחפה סביבו לא מנהלת משא ומתן מעמדה של כוח אלא מעמדה של הישרדות.

שלישית, מטבע. נתניהו הוא היחיד בגוש שיכול להבטיח תיקים, שריונים ומקומות ריאליים כי הוא היחיד שיכול להרכיב ממשלה. אף אחד מהשלושה לא יכול להציע לשניים האחרים דבר.

לגוש האופוזיציה יש בעיה, הוא נשען על מוטיבציה, על תחושת הזדמנות ועל אנרגיה של שינוי. אלה מתכלים אחרי כישלון. נתניהו, לעומת זאת, נכנס לסיבוב שני מעמדת ראש ממשלה מכהן בממשלת מעבר עם שליטה בסדר היום, ועם בסיס בוחרים שהוכיח שהוא מגיע לקלפי גם בפעם הרביעית והחמישית.

התוצאה: אותו אירוע עצמו סיבוב בחירות נוסף מייצר עבור צד אחד הזדמנות ארגונית, ועבור הצד השני סיכון קיומי.

עם זאת, הצד השני של המשוואה קיים, ואסור להתעלם ממנו. ראשית, המשבר החרדי סביב חוק הגיוס עדיין פה ואין ערובה שהוא ייפתר בסיבוב שני ובלעדיו אין 61 גם עם ימין מאוחד. שנית, כפיית איחוד גובה מחיר: רשימה מאוחדת מדי מרחיקה מצביעים מהשוליים לא פחות משהיא חוסכת קולות. שלישית, גם ההנחה שהאופוזיציה תתפרק אינה ודאית - לחץ ציבורי אחרי כישלון עשוי דווקא לדחוף לאיחוד שנמנע הפעם, בדיוק כפי שקרה לימין. ורביעית, אפשר לטעון שהתמונה הפוכה: נתניהו, ולא יריביו, הוא זה שנשחק בכל סבב נוסף.