עבור רוב הישראלים, יום הבחירות מסתכם בהליכה קצרה של מספר דקות לקלפי הסמוכה לבית. אולם עבור תושבי הפזורה הבדואית בנגב, ובפרט עבור נשים, מימוש זכות ההצבעה עלול להפוך למסע מורכב האורך שעות.
שורש הבעיה טמון בחסם בירוקרטי: תושבים רבים בכפרים הלא מוכרים אינם רשומים בתעודת הזהות תחת כתובת גיאוגרפית מוגדרת, אלא תחת שם השבט בלבד. כתוצאה ממנגנון רישום זה, שאינו משקף את מקום המגורים בפועל, הם משויכים לעיתים לקלפיות המרוחקות עשרות קילומטרים מביתם.
על פי הערכות ארגוני חברה אזרחית, מתוך כמאה אלף תושבים החיים בכפרים הלא מוכרים, כ-80 אחוזים מהנשים אינן מממשות את זכות הבחירה שלהן. מדובר בכ-40 אלף נשים שאינן מגיעות לקלפי, נתון דרמטי המהווה כוח אלקטורלי המתקרב בסדר הגודל שלו למנדט שלם.
לקראת מערכת הבחירות הקרובה, פנה פורום עורכות הדין למען הנגב, ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופט נעם סולברג. בפנייה טוענות עורכות הדין כי בעיה פרוצדורלית אינה יכולה להוות מכשול בפני זכות יסוד דמוקרטית, ודורשות להציב לפחות 35 קלפיות נוספות, אחת בכל כפר לא מוכר. הן מזכירות כי החוק כבר יודע לייצר התאמות לקבוצות ייחודיות שנדרשות להסדרי הצבעה מיוחדים, דוגמת נשים השוהות במקלטים לנשים מוכות.
>>פולימרקט, מדד הבאזז וכל הסקרים במקום אחד: מוניטור הבחירות של "היום"<<
>>מצפן הבחירות: היכנסו לבדוק איזו מפלגה באמת מייצגת אתכם | מיוחד<<
המכתב מפרט כיצד המרחק הפיזי מצטרף לשורת חסמים נוספים המקשים על נשים בדואיות, בהם היעדר תחבורה ציבורית סדירה, תלות ברכב המשפחתי, עול הטיפול בילדים או במבוגרים ומגבלות חברתיות שונות. המציאות בשטח ממחישה את גודל האבסורד: תושבות אזור עבדה נדרשות לנסוע כ-65 קילומטרים עד למקום ההצבעה, ותושבות הכפר רח'מה נאלצות להרחיק כ-40 קילומטרים עד ליישוב שגב שלום, אף שבכפרן קיים בית ספר שניתן היה להציב בו קלפי. בארגון מודים כי מדובר במבצע לוגיסטי מורכב הדורש פריסת משקיפים, כוח אדם וציוד, אך מדגישים כי עלות כלכלית אינה יכולה להוות סוף פסוק כשמדובר בהליך דמוקרטי.
הדרתן של עשרות אלפי נשים מהקלפיות נושאת עמה השלכות פוליטיות וחברתיות רחבות היקף. מבחינה אלקטורלית, מדובר בכוח פוליטי שאינו נמצא בכיסו של מחנה אחד באופן אוטומטי. בעוד שבבחירות 2021 זכתה מפלגת רע"ם לתמיכה נרחבת בנגב שסייעה לה לצלוח את אחוז החסימה, גם מפלגות ציוניות הוכיחו יכולת חדירה למגזר, כפי שהדגים קמפיין "אבו יאיר" של הליכוד שהביא לזינוק בתמיכה ביישובים הבדואיים דוגמת רהט.
מעבר למפת המנדטים, סוגיית ההצבעה משתלבת בדיון העמוק על שילוב החברה הבדואית במדינה. בשנים האחרונות מצביעים מחקרים על אתגרי השתלבות משמעותיים, החל מקשיים בשליטה בשפה העברית הפוגעים בתעסוקה והשכלה, ועד לירידה של כ-40 אחוזים במספר המתנדבים לשירות צבאי בקרב ערבים מוסלמים (אוכלוסייה שרובה בדואית) בין השנתונים של 2022 ל-2024. בסביבה זו, היכולת להצביע ולהצמיח ייצוג פוליטי המשקף את מגוון הקולות בקהילה הופכת למרכיב קריטי בחיזוק תחושת השייכות והשילוב בחברה הישראלית.
"זכות בסיסית היא כלום כשאין לה יכולת להתממש"
עורכת הדין רולא חליחל מאיתך-מעכי מסבירה כי הפתרון הקיים אינו ישים עבור נשים רבות. לדבריה, הצעת קלפי במרחק של שעת נסיעה אינה מהווה פתרון קונקרטי, וקיים עיוות צורם בכך שישראלים רבים נהנים מקלפי במרחק הליכה קצר, בעוד נשים בכפרים הלא מוכרים נאלצות להתמודד עם מרחקים בלתי סבירים. היא מוסיפה כי גם במקרים בהם הבעל יוצא להצביע, עול הטיפול בילדים או בהורים מונע פעמים רבות מהאישה להצטרף אליו. חליחל מבהירה כי מאבקה של העמותה אינו מתמקד בזהות המפלגות שיזכו בקולות הנשים, אלא בעצם מימוש הזכות הבסיסית. מטרת המהלך היא לאפשר לאותן נשים להבין כי ההצבעה נוגעת ישירות לאיכות חייהן ולשירותים הבסיסיים ביותר, החל מאספקת מים וחשמל ועד להקמת תשתיות חינוך וכבישים. את המאבק היא מסכמת בקביעה נחרצת ולפיה זכות בסיסית שנותרת טכנית ועל הנייר בלבד מאבדת ממהותה, וכי היעד המרכזי הוא להשמיע את קולן האותנטי של הנשים למען עתידן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו