הישראלים רוצים פוליטיקאים כמו חילי טרופר - אבל מצביעים בדיוק להפך

לכל ישראלי סביר יש סל רעיונות גדוש שבעזרתם, כך הוא לפחות מאמין, אפשר היה די בקלות לפתור את כל צרותינו. משבר המים או הקיטוב החברתי, מחירי הנדל"ן או הקוטג', הרמה המחפירה של הפוליטיקה, מעמדנו הבינלאומי, נטל הגיוס ונבחרת הכדורגל הלאומית. תנו לנו שתי דקות להסביר, ותראו כמה פשוט לפתור הכל.

>>פולימרקט, מדד הבאזז וכל הסקרים במקום אחד: מוניטור הבחירות של "היום"<<

>>מצפן הבחירות: היכנסו לבדוק איזו מפלגה באמת מייצגת אתכם | מיוחד<<

אני, למשל, לא פחות ישראלי מאף אחד, ומפעם לפעם אני משתעשע בהצעת החוק הפרטית הבאה: ביום הבחירות, מאחורי הפרגוד, כל מצביע יתבקש להכין שתי מעטפות. במעטפה אחת הוא יבחר במפלגה שתרכיב קואליציה ותקים ממשלה כרצונו. אבל את זה אנחנו כבר מכירים. העניין הוא המעטפה השנייה. במעטפה השנייה יבחר המצביע במפלגה שאותה הוא רוצה לראות באופוזיציה. הרעיון הזה מעסיק אותי לא מפני שהוא ישים. נדמה לי שהוא לא.

הרעיון הזה מסקרן אותי מפני שהוא דוחף למצב שבו המצביע הישראלי לוקח אחריות גם על הרכב האופוזיציה, ואפילו מפתח מעורבות רגשית כלפיה. אחרי ככלות הכל, כשאני מצביע למעטפת האופוזיציה אני לא שולח אף אחד לעזאזל או לשממה הפוליטית, אלא בוחר בדמויות שאותן ודווקא אותן, אני רוצה לראות בהרכב שייאבק בקואליציה, לא יתחנף אליה ולא יעמיד פנים שהוא מרוצה, אפילו ברגעים שבהם הוא יהיה מרוצה.

למרות שלהערכתי מדובר במהלך בלתי ישים, יש משהו בעצם התרגיל המחשבתי הזה, שיכול לתרום לתרבות דמוקרטית יותר ואווירה דמוקרטית יותר - משאבים שישראל סובלת ממחסור חמור בהם, ושוגה כשהיא מזלזלת בכך. אחרי הכל, אמון בסיסי הוא החמצן שדמוקרטיה נושמת. ואווירה של תקיעת אצבע בעין - שהיא טביעת הניחוח שמלווה את העשייה הפוליטית בשנים האחרונות כמו מכשיר בישום זול בבית מלון זוועתי - לא בדיוק תומכת ברעיון האמון.

כרגע למשל, רוב הסקרים משקפים מצב אבסורדי. חברי כנסת מוערכים, איכותיים ואפילו אהובים, מתקשים להבקיע את אחוז החסימה, והסיבות לכך אינן מסתוריות כל כך. אם ישאלו את רוב הבוחרים הישראלים אם הם רוצים לראות את חילי טרופר, לדוגמה, בכנסת הבאה (ולא חשוב אם בקואליציה או באופוזיציה), אפשר להעריך בזהירות שיותר מ-60% היו משיבים בחיוב. אפשר גם להבין למה. טרופר מגלם את הדמות שרובנו מציירים לעצמנו כשאנחנו חושבים על בית מחוקקים או על המושג "מנהיגות", ממש כמו שלכולנו יש שרטוט מסוים של איך אמור להיראות בית, עץ או פרח.

בפועל, מה לעשות, רובנו לא גרים בבית שנראה כמו הציור, לא מגדלים גרברות ולא מצביעים לחילי טרופר. בפועל, עם כל הכבוד לרקורד המוכח, לניקיון הכפיים, למחויבות לחברה וחינוך, כולנו מבינים שלחברי כנסת הרבה פחות מרשימים, מחויבים או חרוצים, ואפילו לכמה שכבר הודיעו על פרישה, יש כרגע סיכוי גבוה יותר למושב בקדנציה הבאה של בית הנבחרים הישראלי, מאשר לחילי טרופר.

בלי קשר להעדפה פוליטית, וגם בלי קשר לח"כ טרופר, יש כאן בעיה. איכותן וכשירותן של הדמויות שאנחנו בוחרים לשלוח שוב ושוב לנהל את חיינו קשורה לכמה תקלות, שהן לא גזירת גורל ולא כורח המציאות. תקלה אחת היא השיטה הפוליטית שלנו והאופן שבו אנחנו סופרים קולות ומשקללים אותם. אפילו בכדורגל, ענף ספורט שמרני שמנוהל על ידי גוף בינלאומי מושחת מן היסוד - נהוג לשנות כמה חוקים פעם בארבע שנים.

לא חייבים לאמץ את הרעיון שלי בדבר שתי מעטפות (לא לקפוץ, אני מבין שצעד כזה עלול למחוק לחלוטין מפלגות מגזריות, כמו החרדים והערבים והדבר האחרון שרצינו לעשות כאן הוא לסתום פיות) אבל בפירוש רצוי שמשהו באופן שבו ישראלי ניגש אל הפרגוד ישתנה. איש חכם אמר פעם שיותר משהישראלים מצביעים בעד מועמד, הם מצביעים נגד מועמד אחר.

הקביעה הזאת מעולם לא היתה מדויקת כמו בימים אלו. ועם כל הכבוד לצורך הדחוף בשיטת הבחירות, יש דברים שצריכים להשתנות גם בגישה שלנו, הישראלים, כלפי המשחק הפוליטי.
עובדה היא שכל ראיון עם מועמד סובב סביב השאלה "עם מי אתה מתחייב שלא לשבת". עובדה היא שהקמפיינים כוללים הרבה יותר הכפשות ועלילות, מאשר סקירת הישגים, וכמו שאמר יועץ פוליטי מוכר "אין לי איך להסביר. לכן אני תוקף".

אני לא מכיר ישראלי סביר אחד שמרוצה משיטת הקמפיינים השליליים. אין אחד שמאמין שזה מה שישלח לכנסת את הטובים ביותר. ובכל זאת, סוללה של מומחים יועצים ואסטרטגים, מביטים בנו, הישראלים, ואומרים ללקוח: זאת הסחורה. ככה הציבור רוצה את זה. אם אתה רוצה להצליח, אל תהיה לי חילי טרופר.