פרופסור ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2005, מצטרף לקריאת תנועת "המילואימניקים דור הניצחון" לאיחוד המפלגות הקטנות בגוש הימין. אומן, בן 96, לא מסתפק בקריאה כללית לאחדות. הוא מציע גם פתרון לא שגרתי למאבקי המיקום והאגו: אם הפוליטיקאים לא מצליחים להסכים מי יקבל איזה מקום, אפשר פשוט להגריל.
הדיון הציבורי בימים האחרונים מתמקד בעיקר בזוג אחד. אמש (חמישי) פרסם ראש הממשלה בנימין נתניהו סרטון שבו קרא לבצלאל סמוטריץ' ולאיתמר בן גביר לרוץ ברשימה משותפת. "כל פעם שהלכנו מחוברים ניצחנו, כשהלכנו מפורדים הפסדנו", אמר, והוסיף כי יזמן את השניים בימים הקרובים. סמוטריץ' נענה בחיוב, ואילו בן גביר דחה את ההצעה בחריפות והאשים את נתניהו שהוא מבקש "עוצמה יהודית קטנה".
>>מצפן הבחירות: היכנסו לבדוק איזו מפלגה באמת מייצגת אתכם | מיוחד<<
אלא שהחיבור הזה מטפל רק בחלק מהבעיה שעליה מזהיר נתניהו. בן גביר נמצא כיום במצב נוח בהרבה בסקרים, בעוד סמוטריץ׳ מתנדנד סביב אחוז החסימה. במקביל, מחוץ לעימות בין השניים פועלות מפלגות ימין נוספות שעלולות להתמודד בנפרד ולמצוא את עצמן מחוץ לכנסת. אומן סופר ארבע.
>>בחירות 2026 לכנסת ה-26 | סקרי מנדטים, מפת הגושים ועדכונים<<
"הסכנה הגדולה היא שאף אחת מהן לא תעבור את אחוז החסימה", הוא אומר בריאיון ל"ישראל היום", ומונה את סמוטריץ', עופר וינטר, גלעד ארדן ומשה פייגלין. "עכשיו יש ארבע מפלגות קטנות, וספק אם כל אחת מהן תעבור. אם זה יהיה המצב, אני לא אצביע בשביל סמוטריץ׳".
ההצהרה הזאת אינה מובנת מאליה. אומן מספר שבבחירות האחרונות הצביע לסמוטריץ' ואינו מסתיר את הערכתו אליו. "אני אוהב את סמוטריץ', מפני שהוא עשה. הוא איש מעשה", הוא אומר. "כשר הוא עשה הרבה כדי לקדם את ישיבת עם ישראל ביהודה ושומרון".
ובכל זאת, מבחינתו גם ההערכה האישית והפוליטית אינה מצדיקה הצבעה למפלגה שעלולה שלא לעבור את אחוז החסימה. אומן מצטרף בכך לקריאה שיצאה בשבועות האחרונים מתנועת "המילואימניקים דור הניצחון".
"אנו עומדים בפני הבחירות הגורליות ביותר בתולדות ישראל", אומר יו"ר התנועה, רס"ן (במיל') גלעד אך. "אם תעלה ממשלת שמאל ערבים, כל הישגי המלחמה שעלו דם רב של לוחמי צה"ל יירדו לטמיון, ונחזור למעגל של כניעה, נסיגות ורדיפת המחנה הלאומי. לאור האיום הדרמטי חובה על המפלגות החדשות לגלות אחריות לאומית ולהתאחד. עתיד מדינת היהודים בידכם".
במקביל, אלפי בני אדם חתמו על עצומה הקוראת לוינטר, לפייגלין ולארדן להתאחד או לפרוש מהמרוץ. אומן ניגש לבעיה מכיוון אחר לגמרי. לא כמאבק אידאולוגי, אלא כבעיית תיאום. "אני מציע שארבעת המקומות הראשונים יהיו של ארבעת האנשים האלה", הוא אומר. "ולא צריך לציין מי ראשון, מי שני, מי שלישי ומי רביעי. זה לא חשוב מי מקבל אחד, שתיים, שלוש, ארבע".
הקושי האמיתי, לדבריו, מתחיל אחר כך. "הבעיה היא המקום החמישי, השישי, השביעי והשמיני". הפתרון שלו הוא להוציא את ההכרעה מידי המנהיגים ולמסור לפחות חלק ממנה למקריות. "שיעשו הגרלה. הטלת מטבע או משהו כזה. יבחרו בגורל את המקום החמישי, ומתוך שלוש המפלגות שנותרו את השישי, ומהשתיים הנותרות את השביעי, והשמיני למפלגה האחרונה".
כשמוצג בפניו שהמאבק על סדר הרשימה נתפס במידה רבה כמלחמת אגו, אומן אינו מתווכח עם האבחנה. הוא פשוט מציע מנגנון שבו אף אחד מהצדדים לא צריך להודות שנכנע לאחר. ההצעה נשמעת כמעט טבעית כשהיא מגיעה ממנו.
ב-2005 הוענק לאומן פרס נובל לכלכלה, יחד עם הכלכלן האמריקאי תומס שלינג, על תרומתם להבנת עימות ושיתוף פעולה באמצעות תורת המשחקים. אחד התחומים המרכזיים בעבודתו של אומן היה חקר משחקים חוזרים, והוא הראה כיצד בתנאים מסוימים גם צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים יכולים להגיע לשיתוף פעולה יציב לאורך זמן.
ב־1974 פרסם אומן גם את אחת מעבודותיו המשפיעות ביותר, שממנה התפתח המושג "שיווי משקל מתואם", שלפיו מנגנון משותף יכול לסייע לשחקנים לתאם ביניהם ולהגיע לתוצאה שלא בהכרח הייתה מושגת אילו כל אחד היה פועל לבדו.
הגרלת המקומות שאומן מציע כעת אינה יישום ישיר של אותו מודל מתמטי, אבל הדמיון ברעיון הבסיסי ברור: כשכמה צדדים רוצים להגיע להסכמה וכל אחד מהם דורש לעצמו את התוצאה הטובה ביותר, מנגנון חיצוני שאינו מעדיף אף אחד מהם יכול לעיתים לפתור את מה שהמשא ומתן אינו מצליח לפתור.
יש כאן גם היפוך מעניין. בשיח הישראלי אחת הדוגמאות המזוהות ביותר עם אומן היא "פרדוקס הסחטן". שני אנשים נמצאים בחדר עם סכום כסף שיועבר אליהם רק אם יסכימו כיצד לחלק אותו. אחד מהם דורש לעצמו כמעט את כל הסכום ומשדר שהוא מוכן לצאת בידיים ריקות אם דרישתו לא תתקבל. הצד השני, שמבין שאם לא יסכים שניהם יפסידו, נאלץ לבחור בין עסקה גרועה לבין כלום.
אומן השתמש לאורך השנים במשל הזה כדי להסביר את כוחה של נחישות במשא ומתן ואת הסכנה שבשידור נכונות בלתי מוגבלת להתפשר. עכשיו הוא מבקש מארבעה פוליטיקאים לעשות כמעט את ההפך: לוותר מראש על האפשרות שכל אחד מהם יקבל בדיוק את מה שהוא רוצה, כדי שלא יגיעו כולם לתוצאה הגרועה ביותר.
וזה, מבחינתו, כל הסיפור. לא השאלה מי יקבל מקום חמישי ומי שישי, אלא האם מאות אלפי קולות יצליחו בכלל להפוך למנדטים.
אומן אינו מתיימר להיות פרשן פוליטי, ואף מקפיד לומר זאת בעצמו. "אני לא ממהר לקרוא עיתונים ולא צופה בטלוויזיה בכלל", הוא מבהיר. הסמכות שהוא מביא לשיחה אינה של מי שעוקב אחרי כל תנודה בסקרים, אלא של מי שחוקר כבר קרוב לשבעה עשורים כיצד בני אדם מקבלים החלטות אסטרטגיות, מדוע יריבים מצליחים לעיתים לשתף פעולה, ומדוע במקרים אחרים הם מגיעים לתוצאה שפוגעת בכולם.
ואז, אחרי תורת המשחקים, אחוז החסימה, הגרלות וחישובים פוליטיים, הוא מסכם את העניין דווקא במשפט פשוט לחלוטין.
"העיקר בארבע המפלגות הקטנות האלה, אני רוצה שיאהבו אחד את השני". ומיד אחר כך מגיעה האזהרה. "חייבים להתאחד. אחרת כל הקולות האלה ילכו לאיבוד, ואז ימין ייפול".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
