כשהמחאה גוברת - והניצחון בקלפי דווקא מתרחק

לא סתם חוזר אביגדור ליברמן פעם אחר פעם על המסר הפומבי שלו ליאיר גולן שלא לייצר אמירות פרובוקטיביות בנושאים במחלוקת (ע"ע הפרסום האחרון של עמית סגל בנושא). זה לא שיו"ר ישראל ביתנו חרד למנדטים של הדמוקרטים, כמו שהוא מבין שהברחת קולות המרכז-ימין מרחיקים את המחנה כולו מניצחון אפשרי.

אבל גולן לא מתאפק. פעם ביומיים הוא בכותרות. אתמול בעוד מחנה הימין זוכה לגול עצמי מפואר באדיבות ח"כ צבי סוכות שלקח את החוק לידיים, במקום לשבת מהצד ולתת למצביעים לשקול שוב את דרכם, צייץ שוב את עלילת הדם מאוקטובר 2023 כאילו הסטת כוחות ליו"ש אפשרה את הטבח. אם כן, צייץ ומחק.

כל עוד ימשיך לספק תחמושת לימין, גולן הוא נכס יקר מפז לניצחון נתניהו. לראשונה מאז 2019, ליברמן ונתניהו מצאו משהו להסכים עליו. הלקח אגב נלמד אי אז ב1968 - מחאה רועשת אינה שווה ניצחון בקלפי. זה אחד הלקחים המרכזיים העולים מהספר "אגרופים מונפים בזעם", שכתב ד"ר שוקי בלס, בו הוא בוחן את שנת 1968 הסוערת בארץ ובעולם ואת השפעותיה מרחיקות הלכת על הפוליטיקה דורות קדימה.

>>בחירות 2026 לכנסת ה-26 | סקרי מנדטים, מפת הגושים ועדכונים<<

שנת 1968 הייתה שנת השיא של השמאל החדש בעולם המערבי, שנה של הפגנות ענק, אוניברסיטאות שנכבשו וקריאות תיגר על כל מוסד קיים. ובכל זאת, כשהאבק שקע, לא השמאל הרדיקלי קצר את הפירות. בארצות הברית עלה ניקסון לנשיאות ב-1968 והרפובליקנים חיזקו את אחיזתם, בבריטניה חזרו השמרנים לשלטון, ובצרפת נשארה המפלגה הגוליסטית בשלטון חרף מרד הסטודנטים בפריז. הציבור הרחב, כך מתברר שוב ושוב, נבהל מקיצוניות יותר משהוא נמשך אליה.

הקיצוניות דווקא עלולה להרחיק מצביעים מהמחנה

אורי אבנרי, חבר הכנסת שעמד באותם ימים בקצה השמאלי ביותר של המפה הפוליטית הישראלית, לא היסס לתקוף בחריפות את פעילי ארגון "מצפן", חבורת שמאל רדיקלית שקשריה עם השמאל החדש האירופי היו הדוקים בהרבה ממה שהיקפה הזעיר הצדיק. אבנרי כינה אותם "שרלטנים" ו"שקרנים" וטען שהנזק שהם מסבים לשיח הציבורי מחייב תגובה חד-משמעית.

גם מתוך השמאל העמוק עצמו, אפוא, עלתה ההכרה שרטוריקה קיצונית מרחיקה יותר משהיא מקרבת. באותה שנה בדיוק, מפלגת העבודה, שהייתה אז השמאל המרכזי בישראל, סירבה ברובה לאמץ את שפת השמאל החדש. דווקא הריסון הזה, ולא האימוץ של רוח המהפכה, אפשר לשמאל הישראלי לשמור על רלוונטיות פוליטית לאורך שנים ארוכות נוספות.

והלקח שיאיר גולן עוד לא למד בבחירות 2026 ברור: כל אימת שמחנה פוליטי ימני או שמאלי מתפתה לאמץ שוליים משימוש ברוצחי תינוקות כמשל ועד הגנה על אלימות יהודית ביו"ש הוא מרחיק את עצמו מהמרכז שבו מוכרעות הבחירות. ההיסטוריה של 1968 מוכיחה שהמרד הרעשני ביותר אינו בהכרח זה שמנצח, לעיתים הוא אפילו יכול לזרז את הניצחון של הצד שכנגד.