לו היינו נדרשים לחצוב מחר בבוקר את הר רשמור הישראלי, סביר להניח שהפועלים לא היו מצטיידים באזמלים ובספרי היסטוריה מצהיבים, אלא מגיעים חמושים בפלחי ההצבעה של הסקר האחרון. הנתונים מתוך הטבלה הזו חושפים אמת אכזרית למדי על טיבו של הזיכרון הלאומי שלנו: הישראלים לא באמת מתרפקים על העבר בניקיון כפיים, הם פשוט מגייסים את המתים לשירות מילואים פעיל במלחמות השבטיות של ההווה.
מנחם בגין אכן משקיף מפסגת ההר עם 22% אהדה בציבור הכללי, אבל הסיפור הפוליטי העמוק מסתתר בחתכים המגזריים. בגין הוא האדמו"ר הבלתי מעורער של הקואליציה (38%), של הליכוד (35%) ושל הציבור הדתי (41%). עם זאת, הנתון המפתיע והמרתק ביותר בטבלה הוא שיעור הגעגוע לבגין דווקא בקרב מצביעי גדי איזנקוט. האהדה הזו במחנה של הרמטכ"לים לא צומחת בחלל הריק; היא מעידה גם על השורשים הימניים המובהקים שעוד קיימים שם, וגם על השימוש בדמותו של בגין הממלכתי ככלי ניגוח נוסטלגי ויעיל נגד הליכוד הנוכחי.
מהעבר השני, יצחק רבין (17%) מתפקד במדויק כתמונת המראה הפוליטית. הוא הפטרון הקדוש של האופוזיציה (35%), של החילונים (27%) ושל המגזר הערבי (29%). אצל רבין, הפתק בסקר הוא מזמן לא רק געגוע לאיש או לתהליך מדיני, אלא כמיהה צורבת של מחנה שלם לישראל הישנה ולשלטון שאבד לו.
ולאן נעלם האיש שהקים את המדינה? דוד בן-גוריון מגרד את התחתית עם 6% בלבד. ההתרסקות הזו לא מתרחשת בגלל שגיאות היסטוריות, חשבונות פוליטיים פתוחים או חציית קווים. הסיבה פרוזאית ואכזרית הרבה יותר: הזמן שעבר. חוק ההתיישנות הישראלי עובד שעות נוספות. מיליוני אזרחים נולדו או עלו ארצה עשורים אחרי שבן-גוריון הלך לעולמו. ללא בייס פוליטי פעיל בהווה שיתחזק את המורשת, גם מייסד המדינה נדחק לשוליים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו