בחירות 2019א': בחזרה למפלגות הגדולות

מערכת הבחירות של אפריל 2019 החזירה את המערכת הפוליטית הישראלית בחזרה לשנות ה-80 של המאה הקודמת, לעידן שתי המפלגות הגדולות. אלא שהפעם, מול הליכוד לא היתה זו מפלגת העבודה שהתמודדה על הנהגת המדינה, אלא מפלגת מרכז חדשה שרבים סברו כי תצליח להביא לסיום שלטונו של נתניהו (והימין).

לאחר ניצחונו האדיר בבחירות 2015 הקים נתניהו ממשלת ימין, אולם ללא ישראל ביתנו, שמנהיגה אביגדור ליברמן החליט בשלב זה להישאר באופוזיציה. בפני ממשלת נתניהו הרביעית ניצבו אתגרים משמעותיים, ובראשם הסכם הגרעין שנחתם בין המעצמות לאיראן, שנתפס בישראל כטעות היסטורית אשר תבטיח לטהרן נתיב לנשק גרעיני.

למרות הביקורת הנוקבת על מדיניותו של נתניהו, מאחורי הקלעים ניהל עימו הרצוג מו"מ להצטרפות המחנה הציוני לממשלה. אולם למרות רצונו של הרצוג להיכנס לממשלת נתניהו, ההתנגדות במחנה הציוני היתה גדולה, ובמאי 2016 החליט נתניהו לסכם עם ליברמן על הצטרפות ישראל ביתנו ומינויו לתפקיד שר הביטחון. כישלון המו"מ גרם להרצוג נזק עצום, ובבחירות לראשות העבודה שנערכו ביולי 2017 ניצח אבי גבאי, לשעבר שר בממשלה מטעם מפלגת כולנו.

באותה העת התחמם על הקווים הרמטכ"ל היוצא בני גנץ, השם החם במערכת הפוליטית, שסקרים במחצית השנייה של 2018 חזו שמפלגה בראשותו תהיה השנייה בגודלה לאחר הליכוד.

מחשש שלא יעלה בידו לזכות בתמיכתם של מצביעי ימין רך, העדיף גנץ להקים מפלגה שתתמודד עצמאית, "חוסן ישראל", ולדחות את ההצעות להוביל את המחנה הציוני, שצנח בסקרים למספר חד-ספרתי ובינואר 2019 פורק על ידי גבאי, לתדהמתה של ציפי לבני.

המצטרף הראשון לגנץ היה משה יעלון, שכיהן כשר ביטחון תחת נתניהו, ובהמשך סוכם על חיבור עם יש עתיד בראשות יאיר לפיד. גם גבי אשכנזי, הרמטכ"ל שאותו החליף גנץ בתפקיד, הודיע על הצטרפותו למפלגה החדשה שנקראה כחול לבן, שבן-לילה הפכה לאלטרנטיבה המשמעותית והיחידה לליכוד ולנתניהו. האיחודים והפיצולים הפוליטיים היו לא רק נחלתן של מפלגות גוש המרכז־שמאל. גם בימין חלה תופעה דומה כאשר יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, הודיע יחד עם סגניתו איילת שקד על פרישתם ועל הקמת מפלגת "הימין החדש", ומנגד, בסיועו של נתניהו, התאחדו כלל מפלגות הציונות הדתית לרשימה אחת בשם איחוד הימין.

לקראת יום הבחירות שרר חוסר ודאות גדול במערכת הפוליטית, כאשר שבע מפלגות נותרו סביב אחוז החסימה. הקרב על קולות הציבור הישראלי נעשה מורכב אף יותר, וההצבעה הפכה להיות אסטרטגית ועסקה בשאלה אם יש לחזק את המפלגה או את הגוש.

החשש המרכזי של המפלגות הקטנות היה שבשם המאבק על זהות המפלגה הגדולה בכנסת, יצליחו כחול לבן והליכוד "לשתות" את קולות המפלגות הקטנות, דבר שישאיר בוודאות כמה מהן מחוץ לכנסת. ואכן, תוצאות הבחירות הראו שהחשש של המפלגות הקטנות היה מוצדק. שתי המפלגות הגדולות, הליכוד וכחול לבן, זכו בהישג גדול של 35 מנדטים כל אחת, בעוד העבודה קרסה ל־6 בלבד, ולבנט חסרו 1,500 קולות בלבד כדי לעבור את אחוז החסימה.

לסיכום, בחירות אפריל 2019 החזירו אותנו לעידן שתי המפלגות הגדולות, קרב שבא על חשבון המפלגות הקטנות, ולמעשה הביא לכך ש־8.6% מקולותיהם של אלו שהלכו להצביע בבחירות נזרקו לפח, כמעט פי שניים מהבחירות הקודמות. אולם אף שכחול לבן הוכיחה כי קמה לה אלטרנטיבה שלטונית לנתניהו, בפועל זכה גוש הימין בניצחון בבחירות עם 65 מנדטים.

האם הפעם, בבחירות 2026, יצליח רמטכ"ל לשעבר אחר, גדי איזנקוט, היכן שנכשל קודמו בתפקיד בקרב להפלת נתניהו? על פי רוב הסקרים, נראה שהתשובה חיובית ושישראל בדרך למהפך.

ד"ר אורי ורטמן הוא מרצה ועמית מחקר באוניברסיטת דרום וויילס בבריטניה. מחבר הספר "התרסקות: מפלגת העבודה 2024-1992"