שמות נוצצים, בספק אם עוברים: המלכודת של ארדן, אדלשטיין ובלוך

בפוליטיקה הישראלית מתגבש בשבועות האחרונים פרדוקס מדהים: אם תשאל את הישראלי הממוצע אם הוא מעדיף ממשלת ימין צרה, ממשלת שינוי צרה או ממשלת אחדות - לאפשרות השלישית יש לא מעט קונים. אבל כשהמוכרים באים להציע את הסחורה של "הגוש השלישי" וכפיית ממשלת אחדות - אף אחד לא מגיע.

>>בחירות 2026 לכנסת ה-26 | סקרי מנדטים, מפת הגושים ועדכונים<<

ישראלים רבים, סדר גודל שמגיע ל-10 מנדטים, מצהירים על רצונם לנטוש את פוליטיקת הגושים. בכל זאת, בסקרים אף מפלגה מהגוש השלישי לא מתרוממת גבוה מרף של ארבעת המנדטים, בטווח הטעות סטטיסטית - והרוב כלל לא עוברות את אחוז החסימה.

אז למה לסחורה שלהם אין בכלל מצביעים? לכאורה, בראש המפלגות האלו עומדות דמויות מוכרות, רובן אינן מעוררות מחלוקות חריפות וזוכות לאהדה יחסית. יש להם גם רשימות אטרקטיביות (עליזה בלוך הייתה דמות מבוקשת לאורך כל הקשת הפוליטית) - אבל נדמה שפשוט כלום לא עוזר.

בגוש השלישי מתחזקת ההבנה שאם לא תהיה מפלגה אחת בלבד, אף אחת מהמפלגות לא תצליח לעבור את אחוז החסימה, אבל בינתיים נראה ששום אפשרות של איחוד גדול לא מתקדמת.

בני גנץ וכחול לבן מסרבים לוותר על המקום הראשון, ומתעקשים להמשיך בריצה למרות הסקרים הלא-מחמיאים בלשון המעטה. כך גם טרופר והנדל, שלאחר עלייה קלה בסקרים לאזורי 5 מנדטים, מצאו את עצמם שוב תחת אחוז החסימה.

אז לאן הולכים מכאן? נדמה שהקרב האמיתי בגוש הוא מי יהיה האחרון שיישאר עם הראש מעל המים עד סגירת הרשימות. ארדן אמנם פתח לא טוב את הקמפיין, אבל היריבים שלו לגוש גם הם לא במצב מזהיר.

טרופר מחזיק בהצעות למקומות ותפקידים בכירים בשאר מפלגות הגוש, הנדל עשוי להצטרף בסוף לאחד מהאיחודים גם בלעדיו - וגנץ, כאמור, מתמיד בסרבנותו לוותר על המקום הראשון.

כל זה בסוף מתכנס לנקודה אחת: האם יש דמות שמסוגלת בכלל לסחוף את המנדטים האלה, ולהנהיג את הגוש השלישי? אף אחד מהשחקנים לא נראה כמספיק משמעותי, ונדמה שכל מפלגות האחדות - עלולות לראות את הכנסת הבאה מהבית ולסיים עם תבוסה מוחצת. במקרה הזה, גם עליזה בלוך לא תעזור.