כשהשמאל מפסיק להתווכח: המשבר שנחשף אחרי 7 באוקטובר

משברים אידיאולוגיים אינם מתחילים בקלפי. הם מתחילים ברגע שבו מחנה פוליטי מפסיק להקשיב לקולות הביקורת העולים מתוכו. אולי הפסקה החשובה ביותר במכתב הפרידה של העיתונאי הצרפתי ז'אן קטרמר מעיתון "ליברסיון" אינה עוסקת כלל בישראל. היא עוסקת בתרבות של מחלוקת.

קטרמר, שעזב את העיתון לאחר יותר מארבעים שנה, אינו פותח את מכתבו במלחמה בעזה או בפוליטיקה של המזרח התיכון. הוא חוזר דווקא לשנות השמונים, לימים שבהם מערכת "ליברסיון" הייתה מקום שבו אנשים התווכחו ללא הרף. הם צעקו זה על זה, הטיחו ביקורת חריפה, נאבקו על רעיונות, ובסופו של יום ישבו יחד לשתות כוס יין. המחלוקת לא נתפסה כאיום על המחנה; היא הייתה עדות לכך שהוא חי.

רק אחר כך מגיע הדיון על ישראל. אפשר להסכים עם קטרמר ואפשר לחלוק עליו, אבל קשה להתעלם מן התחושה העמוקה העולה ממכתבו: הוא אינו מתאבל רק על עיתון שהשתנה, אלא על תרבות פוליטית שלמה. בעיניו, השמאל שאותו הכיר מתקשה כיום להכיל ביקורת פנימית. במקום ויכוח נוצרה דה-לגיטימציה. במקום ניסיון לשכנע, ישנה חלוקה מהירה של העולם לצודקים ולטועים.

כשקראתי את דבריו, חשבתי על ספר אחר שנכתב כמעט עשרים שנה קודם לכן - "השיבה לריימס" של הסוציולוג הצרפתי דידיה אריבון. גם אריבון כתב מתוך כאב. הוא לא ביקש להסביר את עליית הימין הקיצוני בצרפת, אלא להבין כיצד אביו, שהיה פועל, קומוניסט, סטליניסט ואיש שמאל כל חייו, הגיע להצביע לז'אן-מארי לה פן, מייסד החזית הלאומית.

דרך סיפורו של אביו ביקש אריבון להבין כיצד ציבור שלם, שהיה במשך דורות עמוד השדרה של השמאל הצרפתי, התרחק ממנו. תשובתו הייתה נוקבת: השמאל הפסיק לדבר אל האנשים שבשמם ביקש לפעול. הוא התרחק מן המעמד העובד, אימץ בהדרגה שפה חדשה של זהויות, הכרה וייצוג, ואיבד את הקשר עם מי שהיו בעבר בסיס כוחו.

הטרגדיה, מבחינתו של אריבון, לא הייתה שאביו השתנה. הטרגדיה הייתה שהשמאל השתנה, ולכן אביו כבר לא הרגיש שהוא שייך אליו. קטרמר מתאר משבר אחר, אך נדמה שהוא שייך לאותו סיפור. אם אריבון תיאר את הרגע שבו השמאל איבד את מעמד הפועלים, קטרמר מתאר את הרגע שבו הוא מתחיל לאבד את היכולת להתווכח עם עצמו.

ואז הגיע שבעה באוקטובר. לא, הוא לא יצר את המשבר הזה - הוא חשף אותו. במשך שנים התנהל במערב ויכוח תיאורטי על פוסט-קולוניאליזם, על פוליטיקת זהויות ועל היחסים בין מדכאים למדוכאים. עבור רבים אלה היו דיונים אקדמיים. מתקפת חמאס על יישובי הדרום הפכה אותם בן-לילה למבחן מוסרי.

בימים ובשבועות שלאחר הטבח התברר כי השאלה אינה רק כיצד תגיב ישראל, אלא כיצד יגיבו מי שבמשך שנים הציגו את עצמם כנושאי דגל האוניברסליזם. בקמפוסים מובילים בארצות הברית ובאירופה נערכו הפגנות שבהן נשמעו לעיתים קריאות שנתפסו בעיני רבים כלגיטימציה לאלימות או כשלילה של עצם קיומה של ישראל. מרצים, עיתונאים ופעילים חברתיים התווכחו בחריפות לא רק על המלחמה בעזה, אלא גם על השאלה האם ניתן לגנות את טבח חמאס באופן חד-משמעי מבלי להיחשד בנטישת המחנה הפרוגרסיבי. לפתע התברר שהמחלוקת אינה עוד בין ימין לשמאל, אלא גם בתוך השמאל עצמו.

האם אפשר לגנות באופן חד-משמעי טבח מכוון של אזרחים, ובאותה נשימה להכיר גם בסבלם של אזרחי עזה? האם אפשר להגן על זכותם של הפלסטינים לחירות ולעצמאות, ובו בזמן להכיר בזכותה של ישראל להתקיים בביטחון? האם אפשר להיאבק באנטישמיות ובאיסלאמופוביה באותה מידה של מחויבות, בלי להפוך אחת מהן למשנית ביחס לאחרת?

נדמה שדווקא ברגע הזה התחדדו המתחים שכבר התקיימו בתוך חלקים מן השמאל האירופי. בקמפוסים, בכלי תקשורת, בארגוני חברה אזרחית ובמרחבים אינטלקטואליים התברר עד כמה קשה להחזיק מורכבות כאשר המציאות אינה מתיישבת עם החלוקה הפשוטה למדכאים ולמדוכאים. לפתע התברר שלא כל קונפליקט ניתן להסביר באמצעות אותן קטגוריות, ושלא כל שאלה מוסרית מאפשרת תשובה אוטומטית.

במקביל, יהודים במדינות רבות באירופה דיווחו על עלייה באירועי אנטישמיות ועל תחושת חוסר ביטחון. גם כאן, התגובות בתוך המחנה הליברלי לא תמיד היו אחידות. היו קולות ברורים שגינו את התופעה, והיו גם מי שנתפסו כמתקשים להעניק לה את אותה תשומת לב שהעניקו לצורות אחרות של גזענות.

זו גם הסיבה שהעדות של ד"ר חלימה בגום עוררה עניין כה רב. בגום, מוסלמית בריטית שכיהנה כמנכ"לית Oxfam בריטניה, טענה לאחר סיום תפקידה כי במהלך המלחמה התפתחה, לדבריה, תרבות שאפשרה ביטויים אנטישמיים והפעילה לחצים סביב אופן ההתייחסות לישראל. הנהלת Oxfam דחתה את טענותיה, ואין מטרתו של מאמר זה להכריע במחלוקת. אולם עצם העובדה שהביקורת נשמעה מתוך אחד מארגוני זכויות האדם החשובים בעולם, ומפי מי שבאה מתוך אותו מחנה ערכי, מלמדת שהשאלות הללו אינן מגיעות רק מבחוץ - הן עולות גם מבפנים.

דווקא משום שבגום אינה מזוהה עם הימין, אינה ישראלית ואינה יהודייה, אלא באה מתוך אותה מסורת הומניסטית שבשמה דיבר גם הארגון שעמד בראשו, עדותה עוררה הד רחב. היא המחישה שהוויכוח איננו רק בין ישראל למבקריה, אלא גם בתוך הקהילה הליברלית עצמה.

זהו, בעיניי, החוט המחבר בין אריבון, קטרמר ובגום. שלושתם אינם תוקפים את המחנה שממנו באו. דווקא משום כך קשה כל כך לפטור את דבריהם כעוד ביקורת מבחוץ. שלושתם מבקשים להתריע בפניו: אריבון הזהיר מפני הנתק מהמעמד העובד; קטרמר מזהיר מפני אובדן תרבות הוויכוח; בגום מזהירה מפני האפשרות שגם ארגוני זכויות אדם יאבדו את מחויבותם לעקביות מוסרית כאשר הם ניצבים מול הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אינני כותב את הדברים מתוך שמחה לאידו של השמאל האירופי. להפך. במשך שנים ראיתי במסורת האינטלקטואלית שלו מקור השראה: מחויבות לאוניברסליזם, לחופש הביטוי, לביקורת עצמית ולאמונה שגם יריב פוליטי ראוי להישמע. דווקא משום כך אני מתקשה להתעלם מן התחושה שמשהו מן המסורת הזאת נסדק. אינני חושש משמאל המבקר את ישראל; ביקורת היא חלק בלתי נפרד מכל חברה דמוקרטית. אני חושש משמאל שמתקשה להכיל ביקורת על עצמו.

אולי משום כך חוזר אליי שוב ושוב ספרו של אריבון. הוא ביקש להבין כיצד אביו, קומוניסט וסטליניסט כל חייו, הגיע להצביע לז'אן-מארי לה פן. כמעט עשרים שנה לאחר מכן נדמה שקטרמר שואל שאלה אחרת: לא מה קרה למעמד הפועלים, אלא מה קרה לשמאל עצמו.

ייתכן שזהו הלקח הגדול שמותירים אחריהם אריבון, קטרמר ושבעה באוקטובר. לא כל ביקורת היא בגידה. לפעמים, הדרך הטובה ביותר להציל מחנה פוליטי היא לא להגן עליו מפני מבקריו, אלא להקשיב להם.

אולי זהו לקח שאינו מיועד רק לשמאל האירופי. גם השמאל הישראלי, דווקא בתקופה של קיטוב עמוק, יכול למצוא השראה במסורת הוויכוח היהודית, שראתה במחלוקת לא איום אלא דרך לבירור האמת. הרי אלפי שנים התקיימה התרבות היהודית מתוך מחלוקות - לא למרותן, אלא בזכותן.

כי ברגע שבו מחנה פוליטי מפסיק לראות במחלוקת מקור ללמידה, ומתחיל לראות בה איום על זהותו, הוא אינו מאבד רק את מתנגדיו. הוא מתחיל לאבד גם את עצמו.

הכותב הוא סוציולוג, מרצה בכיר וראש התוכנית לתואר שני במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר.