בלי קשר אם ינצח בבחירות, איזנקוט רשם כבר תקדים היסטורי

כמה הכל מטורלל? אם בחירות 96 היו מתרחשות היום, לא היה בא לעולם "פרס יחלק את ירושלים" של ערפאת ושמעון פוסעים יד ביד וזכוכיות מתנפצות – הליכוד פשוט היה מייצר סרט של פרס וערפאת עולים עם 9-D על הכותל. קל.

השבוע התחוללה סערה סביב סרט ה-AI של הליכוד ובו איזנקוט רץ אל עבר בחור צעיר אך ממשיך לחיבוק עם מנסור עבאס. נתניהו הואשם כי הבחור מזכיר את בנו הנופל של איזנקוט, אך גם בלי זה התחושה הלא נוחה שהוא עורר גילתה כי משהו השתבש מן היסוד במערכת הבחירות הזאת.

ברוכים הבאים אל בחירות עידן ה-AI הראשונות בישראל, או יותר נכון - בחירות האנטי AI.

להתחיל מחדש, נקי מלוכלך

העולם ידע מהפכות רבות בעשרות השנים האחרונות. עם הזמן למדנו שכל התקדמות טכנולוגית מרחיקה אותנו יותר מהצורך במגע אדם. הרשתות החברתיות החליפו את כיכר העיר, שיחות הווטסאפ עם חו"ל השטיחו את הגלובוס, הזום ייתר את חדר הישיבות, וכעת הבינה המלאכותית מחליפה את הכותב, הצלם, היוצר ואפילו המועמד. אלא שכאן האנושות עמדה על הרגליים, התנתקה מהרשת ואמרה: עד כאן.

ככל שהטכנולוגיה השתכללה, התרחש תהליך הפוך ומפתיע: אנשים התחילו להתגעגע למה שאי אפשר להנדס. קפיצת הדור שאנו חווים הפכה את האמיתי לספק ואת היחס האנושי לקשר עם מכונה. בבת אחת ניטלה מאיתנו ההבנה הבסיסית – האם אנחנו חווים מולנו יצור אמיתי או לא. בעידן שבו אפשר לייצר סרטון מושלם של אדם שמעולם לא אמר את הדברים, לשבט קול, לבנות קהל שלא היה קיים ולהמציא מציאות בלחיצת כפתור – השאלה כבר איננה האם אפשר לזייף,  השאלה היא מה קורה לאמון האנושי כשהכול הופך לזיוף בפוטנציה.

אם בחירות 96 היו מתרחשות היום, לא היה בא לעולם "פרס יחלק את ירושלים" של ערפאת ושמעון פוסעים יד ביד וזכוכיות מתנפצות – הליכוד פשוט היה מייצר סרט של פרס וערפאת עולים עם 9D על הכותל. קל.

זו איננה רק שאלה טכנולוגית. זו סוגיה פוליטית, חברתית ופסיכולוגית. משבר האמון הזה מחזיר אותנו אל יקום שהכרנו פעם – חייבים להיפגש אחד עם השני כדי לחוש שמדובר בדבר האמיתי. במילים אחרות – גם אם אני רואה אותך, שומע אותך ומדבר איתך – אם לא יתרחש מפגש פיזי, לעולם לא אדע שאתה אכן אתה. וכך, באופן פרדוקסלי ה-AI זאת המהפכה הראשונה שמכריחה את בני האדם דווקא להתקרב אחד לשני.

וגם הנראות עברה מהפך: קוראים לזה " The Flawed Aesthetic" – אסתטיקת הפגמים. הבנתי את זה כשהבת שלי כרמל ביקשה פטיפון ליום ההולדת שלה, עם תקליטים שרוטים שצריך לשים מחט כדי לשמוע עשרה שירים בסדר שהוכתב לה מראש. מדובר בתופעה רחבה של חזרה למוזיקה באיכות נמוכה (Lo-Fi), צילומי גרגירים, תמונות ללא איפור ו"גלישות" מהנורמל. הפגם הפך להיות חותמת הכשרות לאנושיות.

זה נכון בחיים, זה נכון עוד יותר בבחירות האנטי AI הראשונות בכחול ולבן.

עוד נגיעה

איזנקוט כמו נולד לעידן החדש הזה, מי היה מאמין. הוא לא מהוקצע, לא מכונת מסרים, עגלגל, פניו חרושות קמטים והוא עושה טעויות. גדי הוא מועמד האנטי AI הראשון, הריבאונד של כל מה שמאסנו בו.

הפסיכולוגיה של ההצבעה מראה שבוחרים נוטים להעניק אמון רב יותר לדמויות פוליטיות מחוספסות, כאלה שמתלכלכות בשטח, עושות פייסבוק לייב עם תמונה קופצת וסנטר כפול, טועות בשידור חי בטלוויזיה ומראות רגש טבעי, זה מהסוג הלא מהונדס. השגיאה האנושית הפכה למשוואת האמינות החדשה. אנחנו חוזים במותו של הקמפיין הווירטואלי המנותק: עד כמה שסרטוני טיקטוק וקמפיינים ממומנים הם כלי הכרחי, הציבור פחות מתרגש מ"קמפיין קונספט" וטרנדים מגניבים. גם ההשפעה של פוסט הסיסמאות הממומן עומדת לרדת דרסטית, ממילא החשד שכל מילה שם נכתבה על ידי מכונה.

איזנקוט כמו נולד לעידן החדש של האותנטיות. הוא לא מהוקצע, לא מכונת מסרים, עגלגל, פניו חרושות קמטים והוא עושה טעויות. גדי הוא מועמד עידן האנטי AI הראשון, הריבאונד של כל מה שמאסנו בו.

גם בקמפיינים הפוליטיים שהשתתפתי בהם בעולם בשנה האחרונה הגענו למסקנה ברורה: ישנה תגובה מיידית של אנטי לתוצרי AI. כאשר הבוחרים מבינים שהם צופים בוידאו מלאכותי, רמת המעורבות צונחת יחד עם האמון במערכת הפוליטית כולה.  

החברה הישראלית מדברת מהבטן, בעדתיות חצופה ובשבטיות מזיעה. אף אלגוריתם לא יפענח את התמהיל המדויק של חומוס, חום אנושי, מריבות בסלון וחרדה ישראלית אסלית. אי אפשר לזייף צבריות. 

לחופש אין מחיר, וגם לא לדמעות

התוצאה: היתרון התחרותי עובר למקום אחר. ללחיצת היד. לזיעה בכנס. לשאלה הלא מתוכננת מהקהל. למבט בעיניים, לרגע שבו מועמד נתקע, מחייך ומתבלבל. הדברים הללו, שבעבר נחשבו לחולשה, הופכים לסימני ההיכר של עידן האנטי AI. זאת ועוד, אנחנו רואים פריחה מחודשת של חוגי הבית והרחובות. פתאום נהיה חשוב כמה אנשים הגיעו לכנס בגדרה. התורים הם אינדיקציה שמשהו אמיתי קורה, בדיוק כפי שבעולם התרבות אנשים נוהרים לכנסים פיזיים ולפסטיבלים כדי לברוח מנטפליקס וספוטיפיי. מיצינו.

למען הסר ספק: ישנם כלי AI מעולים לתקשורת עם הציבור בבחירות. מחוללי הוידאו יעילים ומוזילים עלויות בסרטי נגטיב, בהם אין צורך בחיבור רגשי, אך כמעט לא יעילים בפוזיטיב ששם החיבור לדמות המועמד היא מעל הכל. בנוסף ה-AI יכול לנתח תוכן ביקף רחב ולתקשר עם כל בוחר בנפרד כדי לשכנע אותו בדף מסרים שתוכנת לו מראש, זה כבר קורה. מצד שני, זה ממש לא מספיק כדי לנצח. הפוליטיקאי שיבין שה-AI הוא רק כלי עזר, ושמה שבאמת מזיז אנשים זה המבט בעיניים – ירוויח בענק. הבוחר הישראלי מחפש מנהיג בשר ודם, לא צ'אט-בוט עם כריזמה של שרת ענן.

היתרון התחרותי עובר למקום אחר. ללחיצת היד. לזיעה בכנס. לשאלה הלא מתוכננת מהקהל. למבט בעיניים, לרגע שבו מועמד נתקע, מחייך ומתבלבל. הדברים האלה, שבעבר נחשבו לחולשה, הופכים לסימני ההיכר של האותנטיות.

בסדרה 'בונקר המיליארדרים', חבורה של עשירים נמלטים אל מקלט במעמקי האדמה אליו שוכנעו להירשם מראש מפני אסון גרעיני, כשהם משוכנעים שהם השרידים האחרונים של האנושות. אלא שמהר מתברר כי מדובר בהונאה מתוחכמת: העולם בחוץ לא חרב, ובזמן שהם יושבים מבודדים ומנותקים, מערכות בינה מלאכותית מריצות כפילים בדמותם שמתקשרות עם השותפים העסקיים שלהם, מוסרות "מפיהם" הנחיות פיננסיות לבצע עסקאות ענקיות ומוזרות – ומרוששות אותם מכל כספם.

כרגיל, המציאות עולה על כל סדרה, והיא לא פחות מטורפת. חשבנו שהבינה המלאכותית תחליף את האדם? ההיפך: דווקא בעידן ה-AI, הבחירות יחזרו להיות אנושיות.

>>בחירות 2026 לכנסת ה-26 | סקרי מנדטים, מפת הגושים ועדכונים<<