המחיר יותר כבד משחשבנו: זמן לחשבון נפש פנים־חרדי

יש רגע שבו מחאה מפסיקה להיות רק מחאה והופכת למבחן של החברה שמקיימת אותה. זה מה שקרה השבוע בבית ליד מול כלא 10, וליד ביתה של היועמ"שית גלי בהרב־מיארה.

אני לא חושבת שצריך להתנצל על עצם המחאה. ציבור שמרגיש שנעשה לו עוול רשאי לצאת לרחוב, לצעוק ולהפעיל לחץ. מחאה היא זכות, לפעמים אפילו חובה. אבל הזכות למחאה לא פוטרת את החברה החרדית משתי שאלות: האם זה נכון, והאם זה חכם?

האירועים בבית ליד צריכים להטריד אותנו בקהילה החרדית בדיוק בגלל זה: כשמחאה הופכת לעקירת גדרות, לעימותים ולאלימות, זה כבר לא עניין של "איך זה מצטלם". המחיר הוא כבד יותר.

כלפי חוץ התמונות האלה מרחיבות עוד יותר את השבר בין הציבור החרדי לחברה הישראלית. אפשר לטעון, לפעמים בצדק, שהציבור החרדי סובל מהכללות ומדימוי חד־ממדי. אבל קשה לדרוש מאנשים לראות את המורכבות שלנו, ובאותה נשימה לספק להם שוב ושוב תמונות של אלימות ואנרכיה.

כלפי פנים המחיר אולי מסוכן אפילו יותר. מי שחושב שאפשר לשחרר תוקפנות כלפי הכתובת "הנכונה" ואז להחזיר אותו כשיתחשק, עלול לגלות שהרסן כבר אינו בידיו. אלימות לא נשארת מול גדר של כלא או בית של "האחר". כשהיא מקבלת לגיטימציה היא מחלחלת לשפה, לקהילה, למוסדות, ובסוף גם ליחסים ולבתים שלנו.

גם ליד ביתה של היועצת המשפטית לממשלה ראינו ושמענו אובדן רסן, בהתנהגות ובקריאות. שם, כהרגלנו לפעמים, כבר נמסר גם הדין לשמיים: "אין לה חלק לעולם הבא".

את חלקה אנחנו כבר יודעים לשלול. את שלנו, כך נדמה, אנחנו מניחים כמובן מאליו, גם כשהשפה הופכת אלימה והידיים מאבדות גבולות.

ויש עוד שאלה שכדאי שתישאל: מול מי אנחנו מוחים, ולמי אנחנו מוותרים?

גם לנו יש אחריות

אם הגענו למצב שבו בחורי ישיבה שתורתם אומנותם נעצרים והפרט החרדי מרגיש שהמערכת כולה מתנגשת בו באופן אישי, האחריות לא נמצאת רק אצל היועמ"שית, המשטרה או הצבא. במשך שנים פוליטיקאים חרדים ביקשו את אמון הציבור והבטיחו הסדרה. הם החזיקו כוח, ישבו בממשלות, ניהלו משא ומתן והבטיחו פתרונות. וזו התוצאה שקיבלנו. מותר (ואולי רצוי?) להפנות לפחות חלק מהתסכול ומהשאלות גם לשם.

מחר תשעה באב. יחד נשב על הרצפה ונדבר על חורבן ירושלים ושנאת חינם. גם אז, בערב החורבן, כשהאויב כבר עמד מחוץ לחומות, בתוך ירושלים יהודים נלחמו ביהודים, והקנאים אף שרפו את מחסני המזון כדי לכפות את דרכם. גם הם היו משוכנעים שהם מצילים את העיר.

מחאה יכולה לייצר לחץ ואולי גם הישגים זמניים, אבל לפני שיוצאים אליה כדאי לשאול לא רק מה נרוויח ממנה, אלא גם מה נפסיד בדרך.

מותר למחות, להיאבק ולהסביר את מה שיקר וכואב לנו. אבל אם בדרך אנחנו מרחיבים את השנאה בחוץ, ומכשירים את האלימות בפנים, כדאי לעצור ולשאול אם אנחנו עדיין מגינים על הבית, הקהילה שלנו והעם שלנו - או מתחילים לפרק אותם בעצמנו.

הכותבת היא פעילה חברתית חרדית, מייסדת "באשר תלכי" ומשיאה משואה ביום העצמאות ה־68