בשנים האחרונות התרחש בישראל שינוי טקטוני: מתוך המחאה הציבורית הגדולה בתולדות המדינה, ומהגדולות והיעילות בעולם, צמח כאן בייס. כן בייס ליברלי-דמוקרטי חדש.
ענק, מחויב, אידיאולוגי ואקטיביסטי. ממחנה של שברי מפלגות מפוזרים, קם ציבור אדיר שהוכיח פעם אחר פעם את נכונותו לצאת מהבית ברגע האמת. זהו מחנה גדול שנלחם ברחובות נגד כוחות חזקים שניסו לפרק את היסודות הדמוקרטיים של ישראל, עמד בחום ובקור ונלחם למען השבת החטופים עד שהנשיא טראמפ שמע את הזעקה של עם שלם וקידם עיסקה מעל לראשה של ממשלה שזנחה את אזרחיה.
רבבות ישראלים שבימים שאחרי השבעה באוקטובר הקימו חמ"לים אזרחיים שהחליפו מדינה קורסת וסייעו לעשרות אלפי מפונים וחיילים. זהו צבא אזרחי של אנשי עשייה עם קבלות, המהווה את חלומה הפרוע של כל תנועה פוליטית.
ההוכחה המוחצת לעוצמתו של הבייס הזה ניתנה שוב אתמול בפריימריז של מפלגת "הדמוקרטים". מפלגת העבודה המנומנמת לשעבר זכתה לזריקת אנרגיה אדירה של מעורבות אזרחית, עם 114 אלף מתפקדים, מתוכם עשרות אלפים חדשים, ואחוזי הצבעה היסטוריים. זו אינה רק תעודת הצטיינות למהלך פוליטי יחיד, אלא קריאת השכמה למערכת כולה.
מול הפגנת הכוח הזו, אי אפשר שלא להביט אל שאר מנהיגי מפלגות הגוש ולשאול: איך ויתרתם על הזרקת האנרגיה הזו אליכם? במקום לחבק את הציבור העצום הזה, מפלגות גוש השינוי בחרו להיכנע לנרטיב של מכונת הרעל. מתוך פחד משתק, הן הפנו עורף לבייס של עצמן, בתקווה קלושה לקושש כמה מאות מצביעי ״ימין רך״ מתלבטים. מנהיגי האופוזיציה טרם למדו את חוק הברזל שנתניהו ויועציו, מארתור פינקלשטיין ועד ישראל איינהורן הגולה, הפנימו מזמן: בחירות מנצחים בבייס. כדי לנצח, אתה חייב את הציבור שלך מגויס, רתום ומשולהב. נלחם יחד מול אלטרנטיבה רעה ומפחידה.
זה הכוח האדיר שנוצר בישראל בשלוש וחצי השנים האחרונות ורוב מפלגות הגוש פשוט בחרו לוותר עליו מתוך שאיפה מדומיינת לקלוע לרצון הבוחרים שלא איתם.
הקונספציה השגויה, לפיה חיבוק המחאה הוא נטל אלקטורלי שיבריח מצביעים, התנפצה לרסיסים. סקר מכון ״מדגם״ שפורסם השבוע חשף כי שילוב ראשי המחאה במקום גבוה ברשימה מחזק את כוונת ההצבעה בקרב 13% מכלל הציבור, ומחליש אותה רק ב-3%. הפחד המשתק התבסס על שוליים זניחים, בזמן שבתוך הבייס הקיים מהלך כזה מחשמל את השטח ומזניק את כוונות ההצבעה.
אחרי שנים של אובדן אמון, ושל פוליטיקאים כמו גדעון סער או בני גנץ שהמצביעים שלהם נבגדו על ידם וכעת מחשבים מסלול מחדש, הציבור צמא לקולות צלולים שהולכים עם האמת שלהם עד הסוף ומוכנים לעבוד בעבודה קשה שהיא שירות הציבור שלהם. מי שישכיל לתת ביטוי פוליטי אמיתי לחברה האזרחית ינצח במערכה; מי שימשיך להפנות לה עורף, יגלה שהציבור פשוט השאיר אותו מאחור.
אסיים בגילוי נאות: אינני פקוד לדמוקרטים. אבל בחייאת, תהיו קצת ״דמוקרטים״.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו