מערכת הבחירות הקרובה יכולה וצריכה הייתה להתמקד בהרבה מאוד נושאים: בדמוקרטיה המתרסקת, בהשתלטות הקיצונים והחרדים על מוקדי הכוח במדינה על חשבון הציבור המשרת והעובד, בקריסת מערכת החינוך, ביוקר המחיה, באובדן המשילות, באלימות הגואה, בכספים שמועברים רק ליקירי ומקורבי השלטון וברבים מנבחרי הציבור שמביישים את מעמדם ואינם כשירים בעליל למלא את תפקידם.
אבל, כתמיד בישראל, העניין המרכזי ב-100 הימים הקרובים יהיה הביטחון. הנקודה הארכימדית שסביבה הכול יישען היא 7 באוקטובר - האסון הגדול בתולדות המדינה, שאלת האחריות לגביו ומה קרה לאחריו. נתניהו יבקש לעמעם ככל הניתן את היום ההוא ולהבליט את מה שקרה אחריו. יריביו ידגישו את כישלונו הגדול ואת התסבוכת שאליה קלע את ישראל, בין היתר בשל הסתמכותו על הקיצונים בממשלתו.
יו״ר הקואליציה אופיר כץ באישור פיזור הכנסת: "לעוד 4 שנים נוספות"
ניתוח קר של הדברים מחייב להבליט כמה נקודות. הראשונה היא שאלת האחריות. אין ולא יכול להיות תיקון ללא בירור מלא של העובדות. ישראל, מסיבות אישיות ופוליטיות, עוד לא התחילה בבירור. ועדת חקירה לא הוקמה משום חששו של נתניהו שיימצא אחראי. היחידים שבדקו, הסיקו מסקנות ופרשו היו בכירי מערכת הביטחון. אחריותם לכישלון ברורה ואינה ניתנת למחיקה; אחריותו המתבקשת של הדרג המדיני - שראה בחמאס אלטרנטיבה שלטונית, עודד את מימונו, התעלם מהתחמשותו ובלם ניסיונות לחסל את ראשיו - נותרה יתומה.
הנקודה השנייה היא שאלת הניצחון. נתניהו דיבר במשך תקופה ארוכה על "הניצחון המוחלט". ניצחון כזה לא הושג באף חזית, למרות המחיר העצום ששולם בחיי אדם, בפצועים בגוף ובנפש, בלגיטימציה בינלאומית ובכסף. חמאס עדיין שולט בעזה, חיזבאללה עדיין מהווה שחקן מרכזי בלבנון, והאייתוללות עדיין שולטות באיראן ונמצאות כפסע מהשגת יכולת גרעינית. המצב הביטחוני אמנם השתפר בדרום ובצפון בהשוואה לזה ששרר ערב המלחמה, אולם ההכרעה המדוברת לא הושגה, וספק אם תושג. במקביל, בחזית האזרחית שולם מחיר כבד, בעיקר בצפון, שרחוק משיקום.
הנקודה השלישית היא מדינית. ישראל התנהלה בלי אסטרטגיה - תוצאה של הסתמכות על קיצוני הממשלה - ובלי תוכניות לסיום המערכות ("היום שאחרי"). במקום להוון הישגים, ישראל ניסתה להעצים אותם, וסופה שנותרה עם פחות מכפי שיכלה להשיג. החמצת האפשרות להסדר עם סעודיה לפני שנתיים, שנחשפה בשבוע שעבר, היא רק דוגמה אחת; הכישלון בהחלפת השלטון בעזה או בהגעה להסדר עם איראן קודם ליציאה למערכה השנייה הן דוגמאות נוספות. הנקודה הרביעית היא עניין הלגיטימציה. אי אפשר להילחם ללא תמיכה בינלאומית וללא נשק וסיוע נוסף. לישראל היה בשפע מכל אלה בראשית המערכה, אבל היא איבדה את רובם בדרך. העוינות הגוברת כלפיה ברוב העולם מסוכנת, וכבר מתבטאת בקריאות לחרמות כלכליים, ביטחוניים, אקדמיים, תרבותיים ואחרים, וכן בזינוק מדאיג באנטישמיות.
מסוכנת מכולן היא הקריסה במעמדה של ישראל בארצות הברית, שבאה לידי ביטוי לא רק בסקרי דעת קהל המצביעים על כך שיותר אמריקנים תומכים בפלסטינים מאשר בישראל, אלא גם בדבריו האחרונים של סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס, המלמדים על שחיקה גם במוקדי הכוח "הבטוחים" של ישראל, כמו המפלגה הרפובליקנית. ההצבעה בשבוע שעבר בקונגרס על הקפאת הסיוע הביטחוני לישראל אמנם נבלמה, אבל אסור להתעלם מתמרור האזהרה שהציבה ומהסכנה הגוברת לשחיקה ממשית ביתרונה האיכותי של ישראל. כדאי לקרוא בהקשר הזה את דבריו של חבר הקונגרס הדמוקרטי אדם סמית, מידידיה ותומכיה הבולטים והעקביים של ישראל. סמית הבהיר כי הוא מכיר באיומים העומדים בפני ישראל ובצורך שלה להתגונן מפניהם, אך הביע דאגה מהתנהלותה, תוך שהזכיר בשמם את השרים בן גביר וסמוטריץ', והצביע על הצורך שתשנה את דרכה.
הנקודה החמישית היא מעמדה של ישראל במרחב. נתניהו התעלם מאזהרות ראשי מערכת הביטחון ערב 7 באוקטובר, שלפיהן הקרע הפנימי סביב המהפכה המשפטית מתפרש אצל אויבי ישראל כחולשה שעלולה להזמין מתקפה. המערכה הרב-חזיתית שנפתחה לאחר מכן שיקמה את ההרתעה, בדגש על מתקפת הביפרים בלבנון ועל המערכה הראשונה באיראן, אבל החודשים האחרונים כרסמו בה שוב. עליית כוחה של טורקיה, לרבות השפעתה בבית הלבן, והתרחקותן של חלק ממדינות ערב הן נורות אזהרה נוספות המחייבות טיפול רגיש, שאינו מתקיים. הנקודה השישית היא מי מנהל את המדינה. סמוטריץ' התגאה לאחרונה בהחזרת כל החטופים, למרות שטרפד והתנגד לעסקאות, למעט הראשונה. נתניהו כרוך אחריו ואחרי בן גביר, והעדיף לדבוק בברית הזו גם אחרי 7 באוקטובר. הברית המקבילה עם החרדים ריסקה בשבוע שעבר את ערך השוויון ומאיימת על מודל "צבא העם" שעומד בבסיס קיומו של צה"ל. האזהרות האחרונות של הרמטכ"ל הן תמרור אדום שהממשלה מתעלמת ממנו בשם אינטרס פוליטי צר.
הנקודה השביעית היא ביטחון הפנים. נתניהו התגאה בשבוע שעבר בכך שהכניס את שב"כ לטיפול בפשיעה בחברה הערבית, שמקרינה כבר על כל חלקי המדינה. מתבקש לתהות מדוע נדרשו לו ארבע שנים כדי לפעול, ובעיקר מדוע הפקיר את המשטרה בידי שר עבריין וחסר יכולות. הניסיון למקד כעת את מערכת הבחירות במנסור עבאס הוא טעות נוספת. ללא קשר לשאלה אם מפלגות ערביות צריכות להיות חלק מההנהגה הלאומית, ישראל השפויה חייבת לחזק את הקשרים עם הציבור הערבי ולא להרחיק אותו. הנקודה השמינית קשורה בענייניו האישיים והמשפחתיים של נתניהו. העובדה שבלשכתו ובקרבתו הועסקו אנשים שעבדו במקביל עבור קטאר היא בלתי נתפסת, בוודאי כשפעילותם גם גרמה נזק וסיכנה מקורות רגישים במיוחד. גם העיסוק הגובר באבטחת בני המשפחה מעיד על שיבוש מערכות, בעידן שבו ראשי מוסד, שב"כ, רמטכ"לים ושרי ביטחון לשעבר כלל אינם מאובטחים.
כל אלה יעמדו במוקד מערכת הבחירות. הניסיון הנוכחי לגרור את ישראל לוויכוחי גן ילדים ברשתות החברתיות נועד לטשטש אותם. הבוחר יידרש להכריע בעוד 100 ימים לא רק מי ינהל את חייו, אלא במידה רבה גם אם מדינת ישראל תמשיך להתקיים כפי שהייתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו