אנו מתקרבים לבחירות, ועימן צפויה גם החרפה בהתנהלות האנטי-דמוקרטית של הממשלה. השבוע, לאחר שנקבע כי נפל פגם מהותי בבחירות למבקר המדינה, דווח כי "בסביבת נתניהו שוקלים שלא לקיים את הפסיקה". זמן קצר לאחר מכן הגיעה הצהרה ברורה של הממשלה על אי-ציות לפסיקת בג"ץ - והפלא ופלא, דווקא במגרש אחר: התקשורת.
בג"ץ קבע כי נפלו פגמים במינוי מועצת הרשות השנייה, הקפיא את המינוי והורה כי המועצה היוצאת תמשיך לפעול. בתגובה לתרגיל ההתפטרות שנועד לעקוף את הפסיקה, קבע בג"ץ כי החלטות המועצה יכולות להתקבל גם כשהיא פועלת בהרכב חסר. והנה, לראשונה, הממשלה מודיעה בהחלטה כתובה כי לא תכיר בהחלטות מועצת הרשות השנייה, אם וככל שיתקבלו. משבר חוקתי?
אכן, סירוב מודע לקיים החלטה שיפוטית הוא משבר חוקתי, משום שהממשלה מתנערת ממנגנון הביקורת השיפוטית, שהוא הבסיס לדמוקרטיה החוקתית. בכך היא רומסת ברגל גסה את עקרון שלטון החוק, שמשמעותו שכולם כפופים לחוק - כולל הממשלה. היא דורסת גם את עקרון הפרדת הרשויות, שבמסגרתו אחד הבלמים המרכזיים לכוחה הרב של הממשלה הוא הביקורת השיפוטית על מעשיה. בישראל, שבה כוחה של הממשלה עצום במיוחד, מדובר למעשה בבלם הכמעט יחיד על פעולותיה.
אבל במילים פשוטות, המשבר החוקתי הזה הוא עבריינות. זהו סירוב של הממשלה לקיים את החוק. הסכנה שבמצב כזה עצומה: מדוע שאזרחים יקיימו את החוק כאשר הממשלה עצמה אינה מקיימת אותו? ואכן, בחודשים האחרונים הגענו לשיאים של פשיעה, של תאונות דרכים ושל תחושת "כל דאלים גבר". מבחינת הרחוב, המשבר החוקתי כבר כאן. קו ישיר מחבר בין סירוב הממשלה לקיים את פסיקת בג"ץ הנוגעת לתקשורת לבין יידוי האבנים על דלתות מערכת החדשות של אחד מערוצי התקשורת.
לצערנו, ככל שנתקרב למועד הבחירות נראה יותר מופעים שבהם הממשלה מודיעה על "משבר חוקתי" כזה. ראשית, משבר שכזה אמור להשכיח מאיתנו את כל מחדלי הממשלה, שעליהם, רחמנא ליצלן, מדווחת התקשורת: שבעה באוקטובר והיעדרה של ועדת חקירה, הכישלון בגזרת איראן, התחזקות חמאס, חוק ההשתמטות - ומה עוד? כבר שכחנו.
שנית, זהו עוד פרק בפרויקט הפופוליסטי של ההפיכה השלטונית, שהחל בינואר 2023 ומואץ על סטרואידים לקראת הבחירות באוקטובר 2026. הממשלה הבטיחה משילות, אך אף אחת מהבטחותיה לא קוימה. היא עומדת בפני בחירות שבהן, לפחות לפי הסקרים, היא צפויה לקבל אי-אמון מהבוחר.
במצב כזה, קל לממשלה להמשיך ולנער את הספינה, לקבל החלטות פופוליסטיות, פגומות ומופרכות, להאשים את בג"ץ שמבטל אותן, ולהציג זאת כהוכחה נוספת לכך שיש לפגוע במערכת המשפט. מדיניות זו, שהיא למעשה אמירה מסוכנת של "אחריי המבול", תמשיך לדרדר את הנורמות הדמוקרטיות בישראל – והפעם עד כדי קריאה פומבית של הממשלה לציבור שלפיה אין צורך לקיים את פסיקות בית המשפט.
ושלישית, אין זה מקרי שההכרזה הברורה על אי-ציות לבג"ץ מגיעה דווקא בנושא התקשורת. בשנת 2015 פירק ראש הממשלה בנימין נתניהו את ממשלתו והלך לבחירות חדשות בשל "משבר אמון עם שרים". לימים התברר כי מאחורי ההחלטה עמדו תמיכתן של חלק מהשותפות הקואליציוניות ב"חוק ישראל היום", שנועד למנוע את הפצת העיתון בחינם.
כיום עומדת על הפרק הרכישה המיועדת של ערוץ 13, ולא מופרך לחשוב שכל המהלך של החלפת מועצת הרשות השנייה נועד לסכל את הרכישה הזו. שהרי אהדת התקשורת הייתה ונותרה נושא רגיש עבור הממשלה והעומד בראשה.
הכותבת היא פרופ' מיכל טמיר, מומחית למשפט חוקתי וראשת החוג ללימודי מוסמך, המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו