בשנת 1827 הורה הצאר הרוסי ניקולאי הראשון לגייס את כל היהודים הכשירים גופנית מגיל 12 והלאה לשורות הצבא, לטובת מלחמותיו בחזית הקווקז והחזית העותומאנית. משך השירות נקבע להיות 25 שנים ונפל על הקהילות היהודיות בשטחים שבשליטת והשפעת האימפריה הרוסית בתדהמה וזעזוע, ונתפס כאסון היסטורי נורא שאיים על סיכויי הישרדותם והישרדות היהדות והתורה.
כדי להוסיף צרה על מכה גזר הצאר את גזירת הקנטוניסטים המפורסמת, שהורתה על חטיפת ילדים יהודים, הכנסתם למתקני אימון צבאיים והכשרתם להיות לוחמים.
הפגנת חרדים נגד מעצר עריקים ברכבת הקלה בירושלים / יעקב הרשקוביץ
החרדה, הרעדה והזעם אחזו בקהילות היהודיות והתפשטו כאש בשדה קוצים; ועימן, כצפוי וכפי המובן, גם ניסיונות ההתחמקות וההשתמטות. רבים חילצו את עצמם באמצעות שוחד לפקידי ממשל (המתווכים, אגב, נקראו ״חעפרים״, כן כן - שם נולד המושג); אחרים ירדו למחתרת מאיימת חיילי הצאר, רכובים על סוסים, ובידיהם צווי גיוס; היו כאלה שהחליפו את שמותיהם והתחזו להיות גויים, העתיקו את מקום מגוריהם ושינו את חזותם; רבים נוספים בחרו לברוח מגבולות האימפריה ולבנות לעצמם חיים חדשים במערב; הקיצוניים והנואשים שבהם - ומדובר באלפים רבים - הטילו בבניהם ובגבריהם מומים. ידיים נכרתו, עיניים נעקרו, ורגליים נגדמו.
עד כדי כך הייתה גדולה הבעתה מרעיון העיוועים של הצטרפות לשורות צבאה של מדינה זרה, שבה סבלו היהודים מאנטישמיות, רדיפות ופוגרומים באופן תדיר; הרעיון של נטילת חלק במלחמות לא להם, שאין ביניהן ובין היהדות ועם ישראל דבר וחצי דבר, נדמה היה מטורף, הזוי ומגונה.
״לא יעלה על הדעת!״ פסקו מנהיגי הקהילה, והורו לציבור להימנע מהגזירה בכל אופן. כולל כל אופן.
כמעט 200 שנה אחרי
199 שנים אחרי, בישראל, גזירה גדולה ורעה נחתה שוב על הקהל היהודי. מלחמה גדולה נגזרה על מדינת היהודים (אליה נמלטו רבים מצאצאי אותן קהילות יהודיות בדיוק ברוסיה ובמזרח אירופה, לאחר ובמהלך השואה, כדי לשרוד. פשוט להציל את חייהם. לא את התורה. את חייהם), והעמידה אותה בסכנה קיומית.
מלחמה שהתחילה בשואה על אדמת המדינה, והתפתחה להיות הארוכה והקשה והמדממת ביותר בתולדות ישראל, כאשר היא מפילה חללים וקורבנות בקרב חיילים ואזרחים כאחד.
בגלל אורכה של המלחמה והמחירים הקשים שגבתה מהחברה הישראלית/יהודית, ביקש הציבור הישראלי מהצאר נתניהו הראשון, לצרף לשורות המתגייסים את בני העדה החרדית - ממשיכי דרכם של הנמלטים מהצאר.
זעקת שבר גדולה עלתה ויצאה משורות הקהל (כעת הוא מתכננ ״חרדי״, בעוד שבעבר הסתפק בצורת הזיהוי ״יהודי״). ״נמות ולא נתגייס!״ זעקו ראשי הקהילה ומאות אלפים מבניה בעקבותיהם. והתחילו, כמו אז, עושים ככל יכולתם כדי להימלט מרוע הגזירה.
ההבדל העיקרי
אלא שבהבדל אחד: בתקופת הצאר היו קהילה נרדפת ומבודדת; ואילו במדינת ישראל הם בעלי מעמד וכח פוליטי אדיר, מממונים בעשרות מיליארדים מדי שנה, נהנים, מן הסתם, מהגנה וביטחון גמורים (אותם מאפשרים להם יהודים אחרים, סתם יהודים, יהודים פחות חשובים, בדמם ובגופם), ובמיוחד - מהזכות להפגין, לחסום כבישים, להפר סדר, לשבש את החיים בארצם ולייצר אנרכיה בשביליה וכבישיה, כאשר משטרת ישראל מאפשרת להם לעשות זאת כמעט באין מפריע.
באופן משונה, מלמדת ההיסטוריה, כי טקטיקת המחאה, חסימת הכבישים ועימות פיזי גלוי עם כוחות השיטור והבטחון של הצאר ניקולאי לא ננקטה על ידי היהודים בשנת 1827.
הסיבה האפשרית המסתמנת לכך: הצאר ניקולאי היה מעמיד בפניהם ברירה פשוטה - להיהרג בקרבות עם משטרתו, או להילחם בשורות צבאו. מה שמדהים ומטורף ומצמרר הוא הדרך שבה ההיסטוריה חוזרת על עצמה בהפרש של שתי מאות, גם אם בנסיבות שונות לגמרי, אבל היא הנותנת גם כעת: אותה קהילה מתעקשת לא להילחם.
אבל אם מלחמה בשורות הצאר נדמית באמת בזבוז מיותר להחריד של דם יהודי על מלחמה לא לנו, העת הזאת מזמנת לחברינו ואחינו החרדים אתגר מוסרי אחר - האם להילחם בשורות ועבור מדינת היהודים (יהודים, זוכרים? בני אברהם) או להימנע ולהשתמט, גם הפעם, ממלחמה.
באופן מעוות מבחינה מוסרית ויהודית, בוחרים החרדים לא לתרום את חלקם להגנת המדינה אליה נמלטו מצארים גחמנים, צוררים אנטישמים, ואחד, אדולף היטלר. אותה מדינה שרק קיומה וצבאה וחוסנה מאפשרים להם ולמפעל לימוד התורה שלהם לשגשג במימדים חסרי תקדים בהיסטוריה של העם היהודי.
אותה מדינה שבה הם נוטלים חלק מכריע ומשפיע במשחק ההנהגה, נהנים מתקציביה ומהגנת הדמוקרטיה שלה.
למות ולא להתגייס
למרות כל אלה - החרדים לא מוצאים הבדל בין התקופות, ובין ההחלטות. מוטב למות - ולאפשר ליהודי אחר למות - ובלבד שלא ייצטרכו הבנים להתגייס. בנים של יהודים אחרים יתגייסו וייפצעו וייקברו, אדרבא; אבל בניהם שלהם? ייהרג ובל יתגייס.
איך הסתיים העניין עבור היהודים באירופה, שעה שלא היה להם צבא, כולנו זוכרים. למיטב זכרוני גם לימוד התורה לא ידע עדנה גדולה בתקופה ההיא. למעשה - נהפוך הוא. העם היהודי כמעט הוכחד ועימו הייתה אובדת לעד גם התורה. אבל זה בסדר, מבחינת החרדים - תאבד נא ישראל. דברים קורים, יו נואו. ככה זה לפעמים.
אבל כשייעמדו הברברים בשערי בני-ברק ובית״ר עילית ובתי הפלג הירושלמי, הם בוודאי יישאו תפילה להשם שיושיע ולצה״ל שיופיע. אלא שיישועות השם לחוד והופעת צה״ל לחוד. ואם צה״ל יתפורר וייחלש והחברה הישראלית תקרוס, ישועות השם יהיו קשות יותר להשגה. השם, אחרי הכל, דואג לבניו. אלא אם אלא מחליטים שהם לא דואגים לבניהם של אחיהם, ועוד בשמו. אשכרה בשמו, מבדילים בין דם יהודי לדם יהודי. בין בני השם לבני השם. בשמו!
בשם שמים לסכן את העם היהודי ואת מדינתו? לפורר את החברה שלה ולקרוע אותה? האם זו מצוות וכוונת השם? אינני יודע. איש לא יודע לומר את צפונות לב השם. אבל צפונות לב אדם קל יותר לזהות ולהבין - ואלה של החרדים ברורות: נמות ולא נתגייס. ואם תמות מדינת היהודים על הדרך? בסדר גמור. זה רצון השם, לא? אז זהו, שאינני משוכנע שכך.
כך או אחרת, מרתק להרהר היסטורית בשאלה כיצד היה נוהג הצאר במאה אלף מפגינים שחוסמים את הדרך לסט פטרסבורג, למשל, ולא לירושלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו