השיגעון המוחלט: כך מפולת איראן מאפסת את המערכת הפוליטית

משל הסיר הידוע הולך ככה: אישה באה לשכנתה וביקשה לשאול ממנה סיר גדול. כעבור כמה ימים היא החזירה אותו עם עוד סיר קטן לצידו. "מה זה?", תהתה שכנתה, "מזל טוב, הסיר שלך הוליד סיר קטן". היא כמובן לא התווכחה עם הגידול הדמוגרפי במטבח שלה.

אחרי שבוע שבה האישה וביקשה את הסיר הגדול שוב, השכנה השאילה בשמחה, אלא שהפעם כלי הבישול בושש לחזור. כשהלכה לדרוש אותו, ספקה חברתה את כפיה ואמרה לה: "אל תשאלי, הסיר חלה אתמול בלילה והלך לעולמו". המלווה זעקה בתדהמה: "איך סיר יכול למות?!" וקיבלה תשובה חדה: "אם הוא יכול ללדת, הוא גם יכול למות".

מדינת ישראל החליטה לנהל יחסים הדוקים עם נשיא רופף. כשהסיר שנתנו לו מזג לנו חטופים, גמענו. כשהוא שיגר עבורנו מפציצי B-2, זללנו. אז הנה, הסיר מת. היום כבר ברור שכשהלכנו איתו לקשר ארוך טווח, הוא דמיין סטוץ שבסופו נפט איראני. כשהוא עזר לנו עם עזה הוא חלם ביזנס על החוף, וכשהדיל בושש לבוא הוא בחר בנפט הקטארי בלי למצמץ.

טראמפ חובב מזון מהיר גם בשדה המדיני, וזה בריא באותה מידה. בישול איטי זה ממש לא בשבילו, הוא בנוי למהלכים בני שעות. כשהצבא האמריקני הפציץ את הכור בפורדו, הוא מיתג את האירוע הלילי בשם המפוצץ "פטיש חצות", התפייט על המתקפה ושכח את בעלת הברית שסללה עבורו את הדרך. מותר לו, הוא מספיק גדול כדי לבחור מה לזכור.

הוא כבר עשה טרנספר לעזתים, בנה ריוויירה ברצועה, החליף את המשטר באיראן וסיפח את גרינלנד. הוא גם הודיע לאיראנים שהעזרה בדרך, ועל הדרך נשבע להחריב את הציוויליזציה האיראנית כולה. ידענו שיש פיחות עולמי בשער הדולר, אבל את שווי המילים האמריקניות הוריד נשיא ארה"ב לאפס, ואת זה הרבה יותר קשה לתקן.

10 מיליון ישראלים, 90 מיליון איראנים, רוב מדינות המפרץ, וכמובן ציר הרשע, מבינים זאת היטב. כל אחד פתח פנקס ורשם לעצמו על טראמפ בספר בעלי הברית האמינים: DON'T.

יש המון חוכמולוגים בדיעבד, כל אחד יודע לספר מה הוא היה עושה אחרת. פסטיבל מספרי הסיפורים לא עולה כסף, בטח בתקופת בחירות. אז הנה המסקנה האמיתית: ישראל צריכה לפתח את השרירים שלה בעצמה, ולא להישען על חלבונים של אחרים. לצאת למבצעים גדולים לבד, אחרת במלחמה נגד הפרוקסים אנחנו מגלים שאנחנו בעצמנו פרוקסי, קבלן ביצוע זר של מעצמה. אין ברירה, אנחנו חייבים להיות המעצמה.

ב-7 באוקטובר התפכחנו מלהישען על השאיפה לחיים של האויבים, ב־17.6 התפכחנו מלהישען על השאיפה לצדק של הידידים. המסקנה נאמרה כבר לפני אלפי שנים ונקרא אותה בפרשת השבוע הבאה: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". אם למישהו יש מסקנה אחרת, יש לי פרויקט נדל"ן להציע לו על חוף הים של עזה.

שיר תקווה

קשה להפריז בחשיבות האירוע האיראני על המערכת הפוליטית בישראל. את הבייבי הפרסי הזה נתניהו הוליד, השקה וגידל, וכשהמתבגר עושה לו בושות הוא כבר לא יכול להכחיש אבהות. זה חיבור גנטי.

וכמה זה חמור? במחקר שנעשה לאחרונה נשאל הציבור אם הוא מסכים להיגד הבא: "ללא קבלת אורניום מועשר מאיראן, המלחמה האחרונה הופכת לכושלת וחסרת משמעות".

התוצאה בלתי נתפסת: 69% מסכימים כי מדובר בכישלון, רק 19% סוברים כי מדובר בניצחון. איראן היתה תעודת הביטוח של נתניהו. ההשתמטות מרתיחה את הציבור, המצב הכלכלי נתפס כבעייתי, ואיתם סוגיית הפיצול בעם ומפלגת שלטון רדיואקטיבית - על הכל הישראלים הסכימו לסלוח כדי להישאר בחיים. ברגע שהבסיס לקיומו הפוליטי של נתניהו נשמט, דמותו נותרת משוטטת בחלל מנותקת מסטארלינק.

יש אווירת שינוי באוויר. במחקרים בוחנים זאת בשאלה הפשוטה אם המדינה הולכת לכיוון שלילי או חיובי. המספרים בסוגיה הזאת ברורים: רוב ברור סבור שהכיוון שלילי, בפער של כ־15%. במצב הנוכחי - יותר משנתניהו יכול לנצח את הבחירות, האופוזיציה היא זאת שיכולה להפסיד אותן.

שימו לב: הניסיון להסתמך על הסקרים הקיימים כדי לנבא את התוצאה באוקטובר מגוחך, מהסיבה הפשוטה - הציבור הישראלי פריך מאי־פעם. קרוב ל־20 מנדטים מסרבים לקבל החלטה, ואלה שקיבלו אותה מוכנים לשנות אותה שוב ושוב. כשבוחר עובר מלפיד לגנץ, ואז לבנט ואז לאיזנקוט, אין שום ערובה שמדובר בתחנה האחרונה.

וכאן אנחנו מגיעים לאירוע החמקמק של הבחירות: גוש השינוי במלכוד, שיכול להוות נקודת אחיזה לנתניהו לקאמבק. בסקר שנעשה לאחרונה בקרב מצביעי האופוזיציה עולה כי רק 46% מהם רוצים שבמקרה שאין רוב של מפלגות ציוניות, תוקם ממשלה בהישענות על המפלגות הערביות. 21% מעדיפים במקרה כזה ממשלה עם הליכוד (מעל עשרה מנדטים מהאופוזיציה), ועוד 19% בחירות חוזרות.

במילים אחרות, פסילה גורפת של נתניהו, הספורט הלאומי של גוש השינוי, היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לביבי. "אני כבר לא יכול לסמוך על טראמפ, אבל תמיד יש מחנה רל"ביסטי שעוד יכול להציל אותי", אומר לעצמו נתניהו. תוסיפו לזה מפלגות ימין ליברלי שמתחממות על הקווים, ותקבלו את החניון הפוטנציאלי הבא של המתלבטים.

לא במקרה סרט הבחירות המוצלח של השבוע מבית בנט לא תקף את נתניהו, אלא עסק בהחזרת התקווה. הזדקנו, אנחנו לא חושבים שמשיח עומד להגיע על פתק לבן, נסתפק במי שיעשה הכי פחות טעויות.