חוק יסוד לימוד תורה מציף את השסע הפנימי בציונות הדתית

אנקדוטה רווחת המיוחסת לד"ר יוסף בורג, המנהיג המיתולוגי של הציונות הדתית: כשנשאל מה חשוב יותר בסיסמת הציונות הדתית "תורה ועבודה", השיב כי ו' החיבור המקשרת היא החשובה ביותר. ובכך, בשנינותו הגדיר את ייעוד הציונות הדתית לתפיסתו.

חוק יסוד: לימוד תורה שאושר בכנסת הוא הטרגדיה של הציונות הדתית. בעוד תת־המגזריות החרדית (חסידים, ליטאים וספרדים) מושרשת בכל מערך חייו של החרדי, החל ממערכת החינוך, דרך השידוכים וכלה במערכת הפוליטית, הציונות הדתית עשתה כל שביכולתה כדי לשמור על אחדות המחנה.

החל מרבים מהדתל"שים על הרצף ועד לחרד"לים, הם שמרו על הזהות הציונית־דתית שלהם. הסיבה טמונה בכך שמערכת הסוציאליזציה אחת היא - מערכת חינוך והשכלה, תנועת נוער, נישואים ואזור מגורים. בשולחן שבת בבית ציוני־דתי, שכיח מאוד לראות מגוון מגזרי - מה שלא יקרה בבית חרדי.

ואז הגיעו טבח 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. הברית הישראלית המשרתת ולומדת ניצחה את הברית הדתית שרק לומדת. הציונות הדתית, תחת אווירת המערכה הכבדה, בחרה בחילוניות על פני החרדיות - בחירה שנראית טבעית כשהחילוני יושב עימך בטנק בעוד החרדי לא נמצא באירוע. הקרע העמיק, אך תחת אווירת הקרב בדרום ובצפון הוא לא הרים ראש. ו' החיבור של בורג כבר לא מחברת.

עם התבססות שגרת חירום והיחלשות עוצמת המערכה, החל לצוף השסע הפנים־ציוני־דתי: ההחלטה של 12 ראשי ישיבות הסדר לא לשלוח את תלמידיהם לשרת בשריון בשל שילוב נשים (תוך המשך התנדבות ליחידות אחרות), והקריאה של הרב יגאל לוינשטיין, ראש מכינת עלי, שרבים מבוגריה גיבורי החיל נפלו בקרב, שלא להתנדב לסיירת מטכ"ל - אלה מסמנים פניית פרסה בחזרה לעבר החיבור לחומרת ההלכה, ולא לצורך המבצעי.

חוק יסוד: לימוד תורה הוא חוק דקלרטיבי, ומתוקף היותו כך, הוא יכול היה להיות מקובל על חלקים רבים בחברה הישראלית, כמו החוק "לא תעמוד על דם רעך" (התשנ"ח-1998), שבו נקבע (על בסיס הקביעה ההלכתית) כי יש חובה חוקית להושיט עזרה לאדם הנמצא בסכנה חמורה ומיידית לחייו או לשלמות גופו.

אבל כשחוק יסוד: לימוד תורה מגיע כתחליף מיתוגי לחוק גיוס, ומשעתק לתוכו את כל הוויכוח על חוק הגיוס - הוא הופך לטרגדיה סרוגה, מציף את השסע הפנימי ומאלץ את הציונות הדתית לבחור במקום לחבר. ואז מתקבלת הפריסה הסרוגה הבאה ביחס לחוק: הנפת דגל ההתנגדות לחוק (טרופר, ביטון), התנגדות בלית ברירה (אדלשטיין, סולומון, אילוז), תמיכה בלית ברירה (סמוטריץ', שבן משפחתו נפל בקרב ושבנו נפצע).

אם מגוון הדעות בציונות הדתית היו רלוונטיות רק לדיון בשולחן השבת, אז כמו שאמרו ותיקי המפד"ל - נו שוין. אבל אם לדיון הסרוג הפנים־מגזרי יש השלכות לעניין היציאה לקרב (אם יהיה מחסור חיילים בשריון האם הסדירניקים יתגייסו לשם?) - הדבר אומר דרשני, ומונח כאתגר ציבורי, חינוכי והלכתי בפני מנהיגי הציונות הדתית.