קול ואישה: הפנים של הפוליטיקה הישראלית

עו"ד שבות רענן התמודדה השבוע בפריימריז למפלגת המילואימניקים. ברשתות החברתיות הורמו גבות - חלק לא ידעו שמתקיימים פריימריז במפלגה שלא ברור אם תעבור את אחוז החסימה, חלק השתוממו שהפרזנטורית הכי מפורסמת של המפלגה הזאת פונה לציבור כדי שיתפקד ויבחר בה עבור המותג שכה מזוהה עימה.

הימין הפוליטי התעצבן בתחילת חרבות ברזל, כאשר רענן, אשת מילואימניק מלוד, העזה לריב עם ליכודניקים בוועדות ולפעול נגד חוק הגיוס. אבל היא עשתה את אחד השירותים החשובים עבור הציונות הדתית - יצירת זהות בין הוויזואליה של המתנחלים לבין שירות מילואים לא דרך "הותר לפרסום". קשה להתבלבל בין משתמטים חרדים לבין משרתים דתיים־לאומיים אחרי שהתקשורת מפמפמת אישה עם מטפחת ותינוק שנראית ונשמעת כמו טייפקאסט של מתנחלת - וגם קוראים לה שבות.

"את מוזמנת להמשיך בקמפיין האמא המתנחלת הפוטוגנית שנאבקת בחרדים, ולקבל בתמורה זרי דפנה מהתקשורת", תקפה אותה מגישה בערוץ 14, "רק חסר לך להצליח להפיל את הממשלה". בפתיח אמרה המגישה שפנתה אל שבות רענן בלגלוג: "ברכות על השער שקיבלת בעיתון 'הארץ'. זו נקודת ציון מרשימה". אבל אותו "שער" של העיתון היומי הציג תמונה של עשרה אנשים, ובהם גם רענן. אפשר היה לקטול גם את חגי לובר, אביו של יונתן הי"ד, שהופיע איתה בתמונה כי נכח באותה ישיבה בכנסת עם עו"ד רענן. "חרף ההתנגדות בקואליציה, נראה שיש רוב להסדרת השתמטות החרדים בחוק", זו היתה הכותרת, 3 בדצמבר 2025. למה רק את הבחורה עם המטפחת והמנשא תקפו? למה לא את חגי לובר? האם משום שהוא אב שכול? או משום שהוא אב? מה, צריך להיות שכול כדי שידברו אליך בכבוד? הרי זאת בדיוק הטענה של הציונות הדתית אל התקשורת - מכבדים אותנו רק כשאנחנו הותר לפרסום, וגם הפרקטיקה הזאת נשחקה לאחרונה.

דעתן קלה

קל לזלזל בנשים, להטיל בהן דופי. אם הן יפות - על אחת כמה וכמה, ובחברה מסורתית - בכלל. על המסך בערוץ 14 נכתב: "הימין הערכי כקומונה של דתיים שימושיים", יעני אידיוטים שימושיים. נשים הן הקישוטים השימושיים הערכיים מכולם. התפיסה הזאת דוחקת את רגלי הנשים ממעגל ההשפעה. ערוץ 14 לא המציא כלום, זו האנושות מאז ומעולם. זו הנטייה המגדרית. השאלה היא אם אנחנו נלחמים ביצר הרע הזה.

נשים הן אידיאליסטיות יותר מגברים, חקר המגדר קובע, ולמעשה גם התורה שהקדימה אותו משמעותית... נשים שנולדו להנהיג לא יפחדו לדבר אמת ולהילחם עבורה גם בחוץ. הן אולי לא ישימו לב לגברים שינצלו את הזמן שבו הן עסוקות ברעיונות הנשגבים, כדי לעשות פוליטיקה מקומית מאחורי גבן.

אישה חזקה שהמניות שלה עולות, תיתקל בהתנגדות של גברים חזקים ושל נשים חלשות שישמחו להצטרף אליהם. כשישאלו אותם למה הם לא בעניין שלה, הם ישלפו מייד את סיפורי הכיס שהכינו מראש: היא לא נאמנה, חלשה ביחסי אנוש, רק נראית טוב... הפוליטיקאים ירוויחו מקומות ליסמנים, הציבור - תמיד מפסיד.

ואיפה איילת שקד?

אחת הנציגות המובחרות של הימין הישראלי בכל הזמנים, אם לא ה־נציגה, היא איילת שקד. יש לה כל התכונות שהמחנה הלאומי רצה עבור מנהיגה שלו - חוץ מהמגדר הנחוץ לפוליטיקאי, כמובן. היא לא כינסה מסיבת עיתונאים והכריזה על מהפכה שעומדת לקרות במערכת המשפט, אלא פשוט חוללה כזאת בהיותה שרת המשפטים, בלי להסתכסך ובלי לזלזל באנשים ששומרים על החוק. גם במשרד הפנים היא חוללה מהפכה, חלק אפילו לא יודעים כי היא עשתה את הדברים הנכונים בלי להצהיר עליהם יותר מדי.

שקד מדברת בשפה חילונית והיתה מקובלת גם על הדתיים, היא אשפית של ניהול, של כלכלה, של ממשל. היא לא תקעה סכינים בגב גם כשהשפילו אותה פוליטית, והיא אולי היצור הכי ענייני בפוליטיקה הישראלית. מה הסיבה לדעתכם ששום ראש מפלגה לא נלחם כדי שהיא תסכים אפילו להיות מספר שתיים שלו? מדוע שקד לא זוכה במקום הפוליטי הראוי לה? ואל תגידו אפי נוה, בואו, קופת השרצים הזאת בטלה בשישים מול גני החיות שסוחבים הפוליטיקאים שלנו על הגב.

גברים מפחדים שנשים יצליחו, נשים קטנות מפחדות שנשים אחרות ינהיגו. התכונה האנושית הזאת מנהלת את החיים שלנו יותר מכל פוליטיקת זהויות או סכסוך דתי.

לא צריך מפלגת נשים כדי להפסיק את זה, צריך פשוט להפסיק את זה.

ובינתיים, בדרום סודאן

אוהבים לספר שבפינלנד זה אחרת, לתת כדוגמה את שבדיה ואת אוסטרליה.

אבל אנחנו בכל זאת חיים במזרח התיכון. אומת פליטים מולבנת בלב השכונה. למה לא נלמד מעיראק? שם 25 אחוז מהמקומות בפרלמנט שמורים עבור נשים. וזה המינימום, כן? גם בדרום סודאן "כל דרגי הממשל יקדמו השתתפות נשים בחיים הציבוריים וייצוגן בגופים המחוקקים והמבצעים בשיעור של לפחות 25 אחוז, כדי לתקן חוסר איזון שנוצר על ידי היסטוריה, מנהגים ומסורות". בפאקינג רואנדה יש שריון של לפחות 30 אחוז מושבים. 50 אחוז לנשים משוריינים גם בקובה, ניקרגואה, קוסטה ריקה, בוליביה, מקסיקו, אנדורה ו... איחוד האמירויות. האם שם אין פוליטיקה של פחד ממנהיגות נשים? משערת שיש. אבל כשאנחנו מנרמלים נשים בשטח, ממש כמו כשאנחנו מנרמלים השתמטות משירות צבאי, המציאות משתנה.