בנסיבות משמחות פקדתי לאחרונה, במשך כשבוע, את מחלקת היולדות של שערי צדק בירושלים. כאן, יחד עם המחלקות המקבילות בהדסה, מגיח לעולם הדור הבא של עיר הבירה. שיהיה במזל טוב לכולם, אבל ספק אם הרכב הדור העתידי שנשקף עכשיו משערי צדק, יאפשר בעוד דור את עצם הקיום של ירושלים, בואכה ישראל כולה.
רוב חרדי מובהק פקד את חדרי המחלקה העמוסה, ממחיש מה צפוי לנו בעוד 25 שנה, בוודאי 50. רוב האבות ובני המשפחה של היילודים הדגימו תצוגה מגוונת של מגבעות, כובעי פרווה, כיפות שחורות וחולצות לבנות, ממיטב הרפרטואר החרדי. יולדות חילוניות בודדות בלבד נצפו, ואת שאר המיטות אכלסו דתיות לאומיות ומעט ערביות.
הנהלת בית החולים והצוות, רובם ככולם חילונים, דתיים לאומיים וקצת ערבים, והטיפול - מקצועי ואנושי לעילא. אבל מי יהיו הרופאים והאחיות של הדור הבא, עם הרכב היילודים הנוכחי? ומי יהיו המהנדסים והאדריכלים שיתכננו את האגף החדש של בית החולים? מי יטפל בכבישים שעליהם הגיעו בני המשפחות לבקר, מי ינהג ברכבות ובאוטובוסים, מי ינהל, יתפעל. בעוד דור-שניים, בהרכב האוכלוסייה הנשקף ממחלקת היולדות, ירושלים תמיט את עצמה באוהלה של תורה, אבל תמות לכל דבר ועניין. ללא לימודי ליבה, ללא השכלה גבוהה, ללא התפרנסות יצרנית מאסיבית, ללא תשלומי מיסים - העתיד קודר.
שלא לדבר על מי שיממן את עצם התפקוד של העיר הזו, כאשר רוב האוכלוסייה תהיה פטורה מארנונה וכמעט לא תשלם מיסים למדינה. היום מועבר לעיר תקציב ממלכתי אדיר בכל שנה, מכיסי הציבור היצרני בארץ. איך בדיוק זה יתאפשר כשהחרדים יהפכו לרוב בירושלים ובמדינה?
לאורך כל השבוע הגיעו הדיווחים מהמלחמה הנמשכת בלבנון, וכך גם טפטופי ה"הותר לפרסום". מרחק צעקה במעלה ההר, בבית העלמין הצבאי של הר הרצל, המשיך מצעד ההלוויות של הדור הנוכחי המופלא, אבל זה לא עניין את מרבית משפחות היילודים החדשים. בתי הגדולה אלה, שילדה את בנה בכורה - הלל, רשמה שנה וחצי במילואים. אחת האחיות שטיפלה בה, דתייה־לאומית - אם לתשעה, התמודדה עם 400 ימי המילואים של בעלה, מאז שמיני עצרת. אבל האתגרים של שתיהן לא נגעו למרבית ההורים ובני המשפחה האחרים שאכלסו את מחלקת היולדות. אז מי יאייש את שורות הצבא בעוד 18 שנה, מי יגן עלינו ויאפשר את עצם קיומנו?
עקום לחלוטין
שינוי המשוואה החרדית הוא אחת משתי הסוגיות הקריטיות שמובילה את מערכת הבחירות שבשער. לצד ביטחון והתיישבות, הכנסת החרדים לעול החובות הלאומיות תגזור את העתיד הלאומי. לכן היא חייבת להיות מפתח להצבעה בבחירות הממשמשות, כמו גם לקביעת הרכב הקואליציה העתידית. כאשר תתברר סופית רשימת המפלגות, צריך יהיה לגבש את ההצבעה לפי שני מבחנים: מי מתחייב להפסיק את דרך ההונאה העצמית הביטחונית של עשרות השנים האחרונות, ומי יחסום את נתיב השיחוד הפוליטי, הסרבנות וההשתמטות של החרדים והערבים.
בדיוק בהקשר הזה חשוב היה להיחשף לפגישה החשאית שנערכה בין גדי איזנקוט לבין ח"כ משה גפני. איזנקוט, שבחר למפלגתו את השם היומרני "ישר!", כבר מבטיח לעסקני החרדים הבטחות, צועד בדרך ההרסנית שהובילה אותנו למצב הנוכחי. לחשיפת הכוונות האפלות של איזנקוט נוספה פליטת הפה של יאיר גולן, שהמחישה עד כמה השנאה לנתניהו והדחף לשלוט בכל מחיר יגרמו גם למנהיג השמאל הקיצוני לחבור לממסד הסרבני החרדי. למרות ההכחשה המיידית, גם כוונותיו של גולן ברורות.
ברור שאיזנקוט וגולן, שמתיימרים להציג אלטרנטיבה לסיאוב של מחנה נתניהו, ימשיכו בדרכם של רבין, פרס, אלוני ושריד, לצד נתניהו. מי שעבור השלטון קנו את החרדים ביוקר רב, הרסו את מערכות המדינה ומסכנים את עתידנו הלאומי.
דווקא על הרקע הזה חייבים להציב מבחן בסיסי לכל מי שמבקש שנצביע עבורו - האם הוא מתחייב חד־משמעית לכונן קואליציה רק בהתאם לעיקרון ברור: למי שאין חובות, אין זכויות. זה נכון לגבי המפלגות הקיימות, ועוד יותר מכך לגבי מפלגת הימין החדשה שעליה עמלים בימים אלו. היא חייבת לעגן את האקסיומה הזו ולשנות את המערכת הפוליטית כולה.
מלכודת אסירי התודה
מדינת ישראל נמצאת במלכודת של אסירות תודה, עם ידיים ורגליים קשורות. העובדה שאנחנו מאחורי הסורגים היתה ברורה עוד לפני שנשיא ארה"ב הצהיר בבוטות שביבי יעשה בדיוק מה שהוא אומר לו בעניין איראן. אבל בכל יום שבו הצפון מופקר בגלל הדרישה האולטימטיבית האיראנית מארה"ב, המצוקה שלנו מתחדדת יותר. דומה שלא היה בתולדות המדינה מצב שבו השלטון בישראל הפך להיות כפוף באופן מוחלט לבית הלבן, בניגוד לאינטרס הישראלי. משולל ולו מראית עין של קבלת החלטות עצמאית.
מבחינה פרדוקסלית, המלכודת נוצרה אל מול האדמיניסטרציה האמריקנית האוהדת ביותר מאז קום המדינה. הנשיא עצמו ומרבית מקורביו הם ידידים אמיתיים, ושיתוף הפעולה בין המערכות הביטחוניות חסר תקדים, במיוחד מול איראן.
לכן כגודל המצוקה גם עוצם הדילמה. החסות האינטימית שמעניקה לנו ארה"ב חשובה במיוחד היום, מול המסע האנטישמי הרצחני שמתנהל נגדנו, בין היתר בידי מדינות ומוסדות בינלאומיים, מהאג ועד ניו יורק. אבל חלק מהותי מהמלכוד נובע מסיבות בלתי לאומיות בעליל. מהעובדה שראש הממשלה תלוי אישית בנשיא האמריקני. הוא רתם את טראמפ למסעו לקעקוע מערכות השלטון הישראליות, כדי להיחלץ מאימת המשפט שלו. הוא לא יכול להרשות לעצמו, אישית ופוליטית, להימצא בעימות עם הנשיא האמריקני.
אבל מדינת ישראל חייבת היום לעמוד על שלה, גם אם המשמעות היא עימות מסוים מול וושינגטון. כי האינטרס הישראלי אינו חופף בהכרח את האינטרס האמריקני, שלא לדבר על האינטרס הפוליטי האישי של דונלד טראמפ. ברכת הקרבה היתרה בין המנהיגים הפכה לסוג של קללה. כזו שמסכנת את עתידנו.
הדוגמה הקיצונית והמיידית היא החזית הלבנונית שמחייבת שינוי דרמטי ומיידי. טראמפ כופה על נתניהו שלא לרסק את חיזבאללה, כפי שצה"ל מסוגל וחייב לעשות. התוצאה: סכנה לעצם קיום חבל הארץ הצפוני שלנו ובניית דפוס אסטרטגי הרסני לקראת הבאות. אותו הדבר מול הזיות תוכנית 20 הנקודות בעזה. כל הנחות היסוד שלה, במיוחד בנוגע לפירוק חמאס מנשקו, כבר התנפצו לרסיסים. ודווקא משום כך מעמיקים האמריקנים את ההרפתקה המופרכת והמסוכנת - עכשיו הם דוחפים לשיקום הרצועה בתוך שטחי השליטה שלנו, מבלי שחמאס נוטרל.
ארה"ב של טראמפ היא באמת ידידה קרובה, אבל חלק מהידידים שלה הם אויבים מרים שלנו, מקטאר ועד טורקיה ופקיסטן. לכן חשוב לקחת מרחק ולשרטט גבולות גם מול הבית הלבן. בנימין נתניהו אינו מסוגל לזה, גם על כך יתנהלו הבחירות הקרובות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו