רבים טועים לחשוב שהמושג ״הכחשת שואה״ מתייחס ומכוון רק לאלו הטוענים שמדובר בבדיה של היהודים, או לכל היותר באיזה ניפוח מספרים נעדר כל פרופורציה. אבל יש צד נוסף להכחשת שואה - גימוד משמעותה, הגחכתה, ביטולה כדבר לא מאוד משמעותי, גם אם אין מתווכחים על המספרים.
הכרסום הזוחל בקדושת זכר השואה של ימינו נובע לא פחות מאלו שמשתמשים בה כרפרנס פוליטי לכל דבר שולי, מאשר מאלה שטוענים שהיא המצאה של היהודים.
כך גם לגבי השבעה באוקטובר. תהליך הכחשת האירוע וחומרתו, ומשמעותו ההיסטורית המטלטלת, מצוי בעיצומו בישראל (ובעולם) ממש בימים אלה. אבל אם בכל הנוגע למכחישי השבעה באוקטובר בעולם אפשר להבין את המניע - אנטישמיות ושנאת ישראל עיוורות וחולניות ממש, הרי שבישראל יש למהלך כיוון ומניעים אחרים. לא לחלוטין, אבל אחרים.
מכיוון שכאשר בצלאל סמוטריץ׳ אומר שישיבה עם מנסור עבאס בממשלה גרועה יותר משואת השבעה באוקטובר, הוא הופך מעשה פוליטי - שנוי במחלוקת ככל שזה עשוי להיות בעיני רבים - לדבר נורא יותר מהדבר הנורא ביותר שקרה לעם היהודי מאז השואה. ובעברית של סמוטריץ׳: שואת השבעה באוקטובר לא הייתה נוראה כל-כך, בטח בהשוואה לישיבה עם מפלגה ערבית בממשלה. להלן: הכחשת שואה, והכחשת השבעה באוקטובר.
סמוטריץ׳ אמנם סובל מקשיים גדולים בשדה האינטליגנציה הרגשית (שוו בנפשכם מה חושבים בני משפחות הקורבנות והנופלים כשהם שומעים דברים כאלה מפי שר בממשלה), אבל הוא לא מטומטם כלל ועיקר. הוא מרשה לעצמו להשמיע את הטקסט הזה, וגם לתקף אותו כאשר הוא מקבל הזדמנות לתקן את דבריו, מהסיבה ששאלת האחריות לאסון המפלצתי היא שאלה שהממשלה הזאת מנסה לברוח ממנה ממש מהרגע הראשון. השמאל אשם. הבוגדים בתוכנו. מערכת הביטחון שנתונה בידי הדיפ סטייט. ביידן. רבין (כן, רבין). בג״ץ, כמובן. ומי לא? כולם, חוץ מהממשלה הזאת.
וכאשר אתה מנער את חוצנך מאסון שאתה אחראי וגורם ישיר לו, אתה נאלץ, במהלך פסיכולוגי טבעי, גם להקהות את חושיך בעניין חומרת הזוועה והרגישות הרבה של הדיבור בעניינה. השבעה באוקטובר, אליבא דסמוטריץ׳ (ואינספור אנשים בתוך הימין הישראלי), היא אסון שהביא השמאל הסרטני ופעולותיו לאורך השנים ומכאן שמותר להזנות את שמו, למרוח אותו בזפת ונוצות ולבזות ולגמד אותו.
נדמה שמוסכם, אפילו על הפנאט המופרע ביותר, הרציונל שגורס שישיבה משותפת עם מפלגה ערבית בממשלה יהודית אינה גרועה יותר משריפת תינוקות, עריפת ראשי אזרחים חיים, אינוס נשים לעיני ילדיהם והוצאת חטופים להורג בדם קר במנהרות. בכל זאת - גם למטורפים יש איזה קו אדום, שבו הם מביטים בעצמם ומבינים שהתנהגותם מטורפת.
אבל סמוטריץ׳ בוודאי אינו רואה עצמו כמטורף. סמוטריץ׳ מלמד אותנו על הלך הרוח בשיח פנימי בחלק של הימין הישראלי (וחלק משמעותי): חלקנו לא יהיה עם הערבים, ועם משתפי הפעולה שלהם. רוצה לומר: הערבים הם אוייבי ישראל, ומי שיושב איתם בממשלה עושה מעשה של בגידה בישראל. מעשה שהוא נורא יותר מהשבעה באוקטובר, שאותו כזכור הביאו עלינו הערבים ומשת״פיהם מהשמאל, או להיפך, מה בכלל ההבדל?
אלה ימים של ליקוי מאורות גדול מאוד. כל מושגי וערכי ועקרונות היסוד מנותצים ומרוסקים ביד מכוון, והחתירה תחת אפילו האמיתות הפשוטות והמוסכמות ביותר, הפכה לא רק לכלי עבודה פוליטי, אלא גם לראציונל של ממש, ולדרך תרגום המציאות. ובמציאות בה אפילו על האמת הפשוטה ביותר יש ויכוח וקטטה, ובמציאות בה אפילו הדברים המקודשים ביותר מבוזים בראש חוצות, פלא ששנתיים ושבעה חודשים אחרי השבעה באוקטובר שר בקבינט הישראלי מכחיש את חומרת השבעה באוקטובר? לא פלא בכלל.
ואגב, הסירו ספק מליבכם: יש לסמוטריץ׳, וגם לנו כחברה, יש עדיין תהומות אפלים יותר לצלול לתוכם. ואנחנו נצלול אליהם. ובצלאל יקפוץ לתוכם ראש, קשור בחבל הטבור לראש ממשלת השבעה באוקטובר, ומכחישה הגדול ביותר בתוכנו, בנימין נתניהו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו