התם הוא השותף המועדף מכולם. בשונה משאלותיהם של החכם ושל הרשע, שאלתו, "מה זאת?", היא פשוטה ונקייה, נטולת דעות קדומות ומסרים סמויים. יש הטועים לראות בתם את היפוכו של החכם, אבל ההפך מחכם זה טיפש, והתם אינו טיפש. לפעמים הוא יותר חכם מן החכם, ודווקא חוכמתו היא שמביאה אותו לשאול בתום לב ולהקשיב באמת.
גם עם החכם ועם הרשע אפשר להסתדר. העובדה שהם שואלים שאלות מעידה על הבנתם שלא את הכל הם כבר יודעים. אמנם החכם מתחכם, אבל הוא באמת מצפה לתשובה, ובאמת מוכן להקשיב כשאנחנו עונים לו. אמנם הרשע כופר בעיקר ומטיח בנו האשמות, אבל הוא מטה אוזן כנה לשמוע את תגובתנו לטענותיו. שניהם פתוחים לשאול ולהישאל, לנהל איתנו דיון, לנסות להבין את דעתנו גם אם היא שונה מדעתם.
הקושי הגדול שלנו הוא עם אחינו הרביעי. עם זה שאינו יודע לשאול, זה שסמוך ובטוח שהוא מבין הכל, ושאין עלי אדמות מישהו שמסוגל לחדש לו משהו. הוא כל כך שקוע בעמדותיו הנחרצות, שכבר אינו יודע איך עושים את הפעולה הפשוטה הזאת שנקראת "לשאול". למה לו לשאול כאשר כל התשובות נמצאות אצלו? למה לו להקשיב לנו כאשר ברור לו שהאמת המוחלטת מונחת בכיסו?
בין ערוצי חדשות
כולנו צופים כעת בעונה החדשה של סדרת המתח המוכרת "תולדות היהודים", ששוב מגיעה השבוע לפרק על יציאת מצרים. בכל עונה ועונה קמים עלינו לכלותנו, תמיד יש ליהודים מצר כזה או אחר לצאת ממנו ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואחרי היציאה אנחנו תמיד מרגישים שאנחנו עם, ומתחילים ללכת. ברגע הראשון אנחנו בדרך כלל שמחים שנחלצנו מן המצוקה שהיינו בה. אנחנו חוצים את הים, רואים את אויבינו טובעים ו/או נכתשים, ומבינים שניצלנו בנס. רגע אחר כך, רבים מאיתנו מתחילים להתאונן ודורשים לדעת עד מתי נלך במדבר הנורא הזה, מה נאכל ומה נשתה, למה משה ואהרן דואגים רק לעצמם ומה התוכנית ליום שאחרי.
עם השאלות של החכמים, של הרשעים ושל התמים אפשר וצריך להתמודד. הבעיה היא שבכל דור ודור נדחפים למרכז העניינים גם אלה שאינם יודעים לשאול. אלה שבסוף כל משפט שלהם עומד סימן קריאה, ואף פעם לא סימן שאלה. הם משוכנעים שהצדק שייך להם, שדעתם נכונה כנכון היום ושאין עוד מלבדה. אם אתה מקבל את החדשות שלך בערוץ מסוים, והם מקבלים חדשות אחרות בערוץ מסוים אחר, אתה עוין מבחינתם, ולך תנסה להזמין אותם לשיחה או לקואליציה פוליטית.
טוויסטים בעלילה
קל להפוך לאחד שאינו יודע לשאול במדינה שמצויה בסכנה קיומית מתמדת. טבעי שכל ישראלי ייאחז בכל כוחו במה שבעיניו הוא ההצלה היחידה מן הסכנה הקיומית, וטבעי שכל אחד מאיתנו יתבצר בעמדתו ויהדוף בזעם את מה שלדעתו עלול להגביר את הסכנה ולהביא על כולנו אסון. אבל גם פילוג פנימי הוא סכנה, ובעונות הקודמות של "תולדות היהודים" ראינו את תוצאותיה המחרידות של התבצרות חסרת פשרות בעמדות מנוגדות.
"ושאינו יודע לשאול", אומרת ההגדה, "אַתְּ פְּתַח לוֹ". הוא לא רואה אותנו, הוא לא מדבר איתנו וודאי שאינו שואל אותנו שאלות - אבל אנחנו זקוקים לו כדי להמשיך אל הפרקים הבאים. הרי פרק פסח מסתיים תמיד כשעם ישראל יוצא ממצרים, חוצה את הים ומתחיל את מסעו הארוך ורב המהמורות אל הארץ המובטחת, ומייד אחר כך מצפים לנו - בסדר הקבוע הזה - הפרקים הקשים של יום הזיכרון לשואה ושל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ואז הפרק המסעיר של יום העצמאות.
בעונה החדשה, שהתחילה בתנופה עם דרמות מרגשות ועם קאסט אמריקני־ישראלי מרשים, מובטחים לנו בפרקים הבאים טוויסטים מפתיעים בעלילה. לא נוכל להם בלי פתיחות זה לזה, לא נוכל להם ללא הקשבה הדדית בין החכם, הרשע והתם, ולא נוכל להם בלי שאלותיו של זה שאינו יודע לשאול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו