הגענו לקו האדום: האלימות בגבעות מסכנת את הישגי המלחמה

מהציוץ של השגריר הגרמני שטפן זייברט נגד המתנחלים, אפשר ללמוד דבר אחד: אלמלא היתה נאלצת גרמניה לעמוד יום יום בלחץ זכרון השואה, היא היתה היום כנראה לא פחות גרועה מספרד ביחסה למלחמה ולישראל. אפשר להניח שהיתה אף גרועה יותר.

זייברט המתמחה בסקירת יום מלחמה בכמה שורות ברשת X כתב: "... ובמציאות מקבילה: השתוללות אלימה של מתנחלים בכפרים פלסטינים בעקבות מותו הטרגי... של אחד משלהם". אחד משלהם, מה? הרי ידוע ש"אנחנו" - אנשי השגרירות הגרמנית, חברי מערכת הארץ, ואזרחי ישראל - מתעבים את ה"הם" ההם, המתנחלים.

ואחרי כל זה, צריך להבהיר לממשלה, ובייחוד לראש הממשלה שעסוק מעל לראש בהנהגת המלחמה, שהגענו לקו האדום בעניין אותם אנרכיסטים - לשעבר אנשי תג מחיר - בגבעות יהודה ושומרון.

אפשר לקבוע, שאותה קבוצת צעירים שכמעט מדי שבוע, אם לא מדי יום, תוקפת תושבים פלסטינים, מסכנת את כל הישגי המלחמה; יותר מזה, התוקפים הפורעים פוגעים בהסכמה השברירית בתוך החברה הישראלית לגבי עקרונות המדיניות של ישראל לאחר השבעה באוקטובר.

לעתים נדמה שקיים שסע שאינו בר איחוי בלב החברה הישראלית. כאילו מאז הכרזת הרפורמה המשפטית, ויותר מכך מאז השבעה באוקטובר, אין עוד שום הסכמה ולא מתקיימת אחדות שברירית סביב שום נושא. אז בואו נגיד ישר: יש הסכמה רחבה שלא תקום עוד מדינה ערבית בשטחי יהודה ושומרון. וקיימת הסכמה סמויה רחבה מאוד סביב המלחמה נגד האיום האיראני.

כדי להבין את זה, צריך פשוט לחזור לארכיון לעיתוני 1982-1983, בזמן מלחמת של"ג שהפכה למלחמת לבנון. הדיבורים על סרבנות וחבלה במלחמה היום גלויים ומלווים במעשים, ולכן אפשר אפילו לציין את ההסכמה הרחבה כאחד מהישגיו של ראש הממשלה.

מעבר להסכמה לגבי מניעת מדינה פלסטינית יש גם הסכמה רחבה בין חלקי ימין ושמאל - כולל חלקים גדולים במערכת הביטחון ובוודאי בקרב המתיישבים ביו"ש - שהגבולות חייבים להיות בטוחים, ומה שעלול להתפתח לאיום מעבר לגבול חייב להיות מחוסל ומאובטח ברצועת שטח עמוקה שלא תאפשר דריסת רגל לגורמים עוינים. זה מתבצע בעזה, בדרום לבנון וביו"ש.

אותה קבוצה של פורעים המאורגנים היטב, ומרגישים ככל הנראה בטוחים שלא יאונה להם כל רע, מסכנים את ההישגים האלה; הקערה יכולה להתהפך עליהם ועל כל ישראל. היא מורידה את המוטיבציה בימין ומגדילה את האפשרות שממשלה אלטרנטיבית תפעל בניגוד ללקחי השבעה באוקטובר.

מה שנדרש זה לתת לגורמי האכיפה למיניהם את כל הכלים כדי לדכא את האלימות הזאת. יש בשטחים צבא, משטרה ושב"כ, ויש יועמ"שית היפר-אקטיבית. זה לא עניין של שוויון מול איום הטרור הערבי. זה לא אותו דבר. אבל זה בכל זאת איום שהופך למיטרד אסטרטגי וצריך לדכא אותו.

הגענו לנקודה שבה כבר אי אפשר להאשים את ציבור המתיישבים בכך שהם אינם עושים די כדי להילחם ב"נגע". זה ביזיון שגורמי הממשלה מתכנסים לדון בנושא בעקבות לחץ אמריקני. ראש הממשלה נתניהו היה צריך להגיד משהו נגד האלימות, אבל אפשר להבין למה יש לו בעיה בנושא, וזו לא בעיה פוליטית. אם נתניהו יתבטא בחריפות בפומבי, זה ילבה את האש ויבעיר כותרות בעולם. אבל את הפרופיל הציבורי הנמוך ראש הממשלה נדרש לגבות במעשים. מעשים נחרצים שידברו במקומו.