קו החיים של עולם התורה: כך מממנים הנגידים את הישיבות בצל משבר הגיוס

משבר חוק הפטור מגיוס והקיצוצים בתקציבי הישיבות, בעקבות החלטות בג"ץ ועמדת היועצת המשפטית לממשלה, הובילו לרעידת אדמה של ממש בעולם התורה. ישיבות וכוללים, שחלק ניכר מתקציבם השוטף התבסס עד לפני שנתיים על תמיכות המדינה - בפרט עבור תלמידים בגילי 18 עד 26 - מצאו עצמם בפני שוקת שבורה. אובדן התקציב הישיר, לצד סנקציות עקיפות כמו אובדן הנחות בארנונה ומעונות יום, יצרו בור תקציבי שאיים לשתק מוסדות שלמים.

אבל כמו שמוכיחה ההיסטוריה, בעולם החרדי משברים הם לרוב זרז להתארגנות מחדש. המענה המיידי לקיצוץ הגיע בדמות הקמת קרנות ומסעות גיוס כספים אינטנסיביים, ששינו את מפת הפילנתרופיה היהודית. כדי להבין כיצד המערכת הזו פועלת כיום, יש לצלול אל המבנה הכלכלי והחברתי המורכב של הנגידים, התורמים והרבנים שמובילים את המערכה.

עם החלת הקיצוצים, מי שקיבלו על עצמם את ההנהגה הכלכלית של המשבר הם מנהיגי הציבור הליטאי, הרב דוב לנדו והרב משה הלל הירש. למרות גילם המופלג, יצאו השניים למסעות גיוס כספים ברחבי העולם, כדי להקים את "קרן עולם התורה". המטרה היתה פשוטה: להעניק לכל מוסד בארץ את סכום הכסף המדויק שקוצץ לו על ידי המדינה.

הקרן מגלגלת כיום סכומי עתק, המוערכים בכ־120 מיליון שקלים בשנה. מאחורי הקלעים, מי שדוחפים ומושכים את התורמים להירתם הם שורת נגידים, ובראשם ראובן וולף ושמעון גליק. ברשימת התורמים יש עשרות "גבירים" שמעניקים את תשתית הברזל לקרן. על פי ההערכות, התורמים המרכזיים מעבירים לפחות חמישה מיליון דולר כל אחד, בכל שנה, רק לטובת הקרן הזו. הפעילות מתבצעת באמצעות ועידות וכנסים יוקרתיים, שאליהם מוזמנים המיליונרים ומתבקשים לפתוח את הארנקים בהיקפים חסרי תקדים. יש נגידים עם פרויקטים עצמיים נוספים. לשמעון גליק, למשל, יש קרן נפרדת ותיקה שתורמת עשרות מיליוני דולרים למוסדות רבים.

הישיבות שמסתדרות לבד

לא כל הישיבות תלויות בחסדי התורמים החדשים. ישיבת פוניבז' ההיסטורית, מהחשובות בעולם הליטאי, מתבססת כלכלית על נכסים מניבים שהיא מחזיקה, הכוללים בית קברות שמהווה את עיקר הכנסתה. ישיבת מיר - המוסד התורני הגדול בארץ - שתקציבו מהמדינה עמד ב־2024 על כ־45 מיליון שקלים (לצד כ־117 מיליון שקלים שהגיעו מחו"ל), זוכה לגב כלכלי איתן מידי הנגיד שלמה יהודה רכניץ, תלמיד הישיבה בעברו, ומעשירים נוספים כמו גליק.

במגזר החסידי, תמונת המצב שונה מעט. בניגוד לציבור הליטאי, שבו שיעור האברכים הלומדים לאורך שנים ארוכות הוא הגבוה ביותר, בחסידויות נהוג להתחתן מוקדם יותר (בגילי 19-18). המשמעות היא שהם מקבלים תקציב מהמדינה כקטינים עד גיל 18, ולאחר החתונה רבים יותר יוצאים לשוק העבודה. למרות זאת, גם הכוללים החסידיים שנפגעו מקבלים השלמות מ"קרן עולם התורה". במקביל, חסידויות ענק כמו גור הקימו קרנות ייעודיות ונפרדות כדי לדאוג באופן פנימי למוסדותיהן.

"הרב כהנמן חדש"

אחת התופעות המרתקות בעולם הישיבות של ימינו היא רשת מוסדות "עטרת שלמה", בראשות הרב שלום בער סורוצקין. מי שהפך לאימפריה של תורה וגיוס כספים, שינה לחלוטין את פני הישיבות הליטאיות. משה טרייטל, מנטור המלווה עמותות באימון והשמה, מסביר את סוד ההצלחה של סורוצקין: "עד שהוא הגיע, הישיבות הליטאיות היו לרוב מוזנחות - טיח נופל, רצפה ישנה. הוא הביא שיטה שזה צריך להיות מפואר. הוא עשה שיש ונברשות. יש לו המון תורמים מיוחדים".

טרייטל מתאר את סורוצקין כיזם נועז, "תותח" וחסר עכבות כשזה מגיע לגיוס כספים למען התורה. הוא מספר עליו כי בתחילת דרכו נסע לחו"ל כדי להציל כולל שעמד בפני סגירה והמתין שמונה שעות מחוץ למשרדו של תורם, כשהוא יושב ולומד גמרא, רק כדי לזכות לפגישה שהניבה צ'ק של 10,000 דולר. הוא יודע לפנק את תורמיו, נוסע אליהם לפני סוכות עם אתרוגים מהודרים ומשתמש בשיטות יצירתיות. באחד המקרים, כשהוזמן לבר מצווה של בן התורם, הבטיח סורוצקין לאב: "אבוא, ואתה תראה שאתה וכל הציבור תקומו לכבודי". כשהגיע, נכנס לאולם בעודו נושא מתנה ספר תורה קטן, מה שחייב את כל הנוכחים לקום על רגליהם.

"הוא בעצם הרב כהנמן של הדור החדש", סבור טרייטל, בהתייחסו לרב יוסף שלמה כהנמן ששיקם את עולם הישיבות לאחר השואה והקים את ישיבת פוניבז'. "היה לו שיתוף פעולה הדוק עם הרב שטיינמן ועם הרב חיים קנייבסקי, שתמכו בו ועזרו לו לבקש כספים מגבירים. הוא הולך על מפואר, חולם בגדול, ועכשיו גם רוכש שטחים לבניית מאות דירות". הפאר ניכר גם בפרטים הקטנים: לאחרונה הוא הביא בתרומה ארון קודש בשווי מיליונים לישיבה שלו.

הקרע עם הציונות הדתית

בעוד מעבר לים המיליונים ממשיכים לזרום, בישראל מתרחש תהליך שנראה כמשבר פנים־חברתי המשפיע ישירות על הקופות. "היום אנשי הכיפות הסרוגות כועסים מאוד על החרדים", מספר טרייטל. "הם טוענים שאפשר להיות גם דתי וגם לשרת בצבא. קשה להם לקבל את ההשקפה הטוטאלית החרדית, במיוחד כשהם מקריבים את טובי בניהם והשכול מכה בהם קשות. יש כאן כעס עמוק. אחד המגייסים סיפר לי שהתקשר לתורם קבוע שלו מהציבור הדתי־לאומי. התורם שאל: 'הבנים שלך משרתים?'. כשהמגייס השיב שלא, אבל הם 'מחזיקים את אלה שבצבא' בלימודם, התורם ענה לו בחריפות: 'אם תתקשר אלי שוב, אלך למשטרה'".

לטענת טרייטל, אף שמגייסים שטיפחו קשר אישי ואמיתי לאורך שנים עם תורמים חילוניים ודתיים מצליחים ברובם לשמר את התרומות, כ־20 אחוז מהתורמים פשוט ניתקו מגע. "הם לא עונים לטלפון. אנשים שענו לך עשר שנים ברציפות, פתאום מסננים אותך. זה הופך להיות ברור: הם לא רוצים לראות אותך עכשיו, הם כועסים עליך". תרומה לכך, מסביר טרייטל, יש גם להתנהגותם של פלגים קיצוניים: הפגנות סוערות ואמירות קשות נגד חיילי צה"ל מצד גורמי שוליים מוציאות שם רע למגזר כולו בעיני הישראלי הממוצע, שלא תמיד מבחין בין הזרמים השונים.

הקשיים בארה"ב

תמונת המצב בארה"ב מורכבת לא פחות. "ביהדות החרדית בחו"ל זורם המון כסף", מסביר הרב אלחנן פופקו, שגדל בישראל ומתגורר במנהטן. "היום כמעט לכל אחד שם יש כסף, לא רק לנגידים המיליארדרים. לכן, כשהרב לנדו והרב הירש הגיעו, הם לא פנו רק לטייקונים אלא פתחו את השורות. יש הרבה אנשים שחיים חיי פאר ותורמים".

אולם הזרמת הכספים האדירה לישראל יוצרת גם תחושות קיפוח ומתיחות. "בשנה האחרונה זה הפך לנושא מתוח", אומר פופקו. "יש תלונות שאנשים מרגישים שרוב הכסף הולך לארץ, והתחושה המקומית היא 'מה איתנו? אנחנו לא קיימים?'". לדברי פופקו, עכשיו, כאשר התרומות הפכו למקור ההכנסה היחיד, הבקשות מגיעות שוב ושוב. "בפעם הראשונה כולם נותנים בכיף, אבל כשזה חוזר על עצמו, זה הופך לקשה".

מעבר לנטל הכלכלי, יש גם פער אידיאולוגי עמוק. בניגוד לתפיסה הרווחת בישראל, הציבור החרדי המרכזי בארה"ב אוהד מאוד את צה"ל. "הם יותר ציוניים מהרבה יהודים בארץ", מפתיע הרב פופקו. "הם לא מרגישים את האנטי־דתיות של המדינה. בחנויות תשמישי קדושה במונסי, למשל, מוכרים היום חולצות ופריטים של צה"ל. בעקבות זאת, היה אפילו מכתב של נגידים שהצהירו כי לא יתרמו עוד לישיבות שיוצאות נגד צה"ל". טרייטל מציין בהקשר זה כי חלק מהתורמים שחתמו על ההצהרה הזו חזרו בהם בסופו של דבר, אך הסנטימנט ברור.

מנגד, ניצב הפלג האנטי־ציוני החזק, ובראשו חסידות סאטמר והאדמו"ר שלה. קהילות אלו, שמעולם לא לקחו כסף מהמדינה ולכן לא הושפעו מהקיצוצים, ממשיכות לתרום הון עתק למוסדות "על טהרת הקודש". כדי לשמור על הגחלת האידיאולוגית, האדמו"ר מסאטמר אף יצא בפומבי נגד תקיפת צה"ל באיראן. המטרה, מסביר הרב פופקו, היא לתחזק את החומה: "הוא עושה זאת כדי לחזק את הציבור שלו לא להיות ציוני מדי. יש להם מחויבות לדרך של סאטמר, והוא תורם למי שלא לוקח כסף מהמדינה כי הוא מאמין בהשקפה האנטי־ציונית".

דמות בולטת בזרם זה הוא יואלי לנדאו, איש עסקים, יזם ופילנתרופ המשתייך לסאטמר. הונו מוערך בכחצי מיליארד דולר (אם כי יש שמועות על חובות ענק ועל מינוף כספי), והוא תורם בעיקר למוסדות המתנגדים למדינה באופן גורף. לנדאו עשה את הונו מתחום בתי האבות ומרכזי הדיור. לנדאו, הידוע בחיבתו למבנים מפוארים ובהקמת בתי כנסת במיליוני דולרים, מייצג את הכסף הגדול שממשיך לתדלק את ההתנגדות האידיאולוגית למדינה.

ערבים זה לזה

אך בעוד העיניים נשואות לדולרים מאמריקה ולחרמות של תורמים ישראלים, מתברר שיש מנוע כלכלי אדיר, נסתר מעין, הפועל בתוך המגזר החרדי פנימה: תרומות של אברכים לאברכים. טרייטל, שמרצה בפני מאות גבאי ישיבות המגייסים כספים בקרב הציבור החרדי, מתאר תופעה סוציולוגית מרתקת: "אנשים לא מבינים כמה כסף עובר בתוך הציבור החרדי. ארגונים כמו 'קופת העיר' מגלגלים כ־250 מיליון שקלים בשנה, ורוב התורמים שלהם הם אברכים בעצמם. אני מכיר אברך מעיר חרדית שפנה לבקש קמחא דפסחא. כשמנהל העמותה ביקש דפי בנק כדי לבדוק זכאות, הוא נדהם לגלות שאותו אברך עני, שמבקש אוכל לחג, תורם באופן קבוע לשבע עמותות וישיבות שונות! ההיגיון החרדי גורס שככל שלאנשים יש פחות, כך הם תורמים יותר. אדם עשיר אומר 'אני אשקיע את הכסף ואעשה ממנו עוד', אבל מי שאין לו אומר: 'גם ככה אין לי, אז לפחות אתן צדקה ומעשר'. אנשים רואים בתורה את החיים עצמם, זה כמו לחם במכולת".

במצב הזה, ניכר שעולם הישיבות רחוק מקריסה. הרבנים ממציאים עצמם מחדש, הקהילות מתגייסות, ומנגנון הפילנתרופיה החרדי מוכיח את גמישותו. השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא כמה זמן יוכלו הנגידים ואנשי העסקים מעבר לים להמשיך ולממן מהלך שהחל כהוראת שעה, בטרם יהפוך לחלק ממערכת ההפעלה הקבועה של עולם התורה.