חוק הגיוס נגנז - המשימה לא הושלמה

אתמול, בין אזעקות, ריצות לממ״ד, ילדים בבית ומאות אלפי מילואימניקים שהוקפצו שוב לגזרות השונות, עלו ראש הממשלה ושר האוצר למסור הצהרה. בתוך רצף ההודעות הביטחוניות והכלכליות, נאמר כמעט כבדרך אגב כי חוק הגיוס - יחד עם שורה של רפורמות נוספות - נגנז לעת עתה. ההסבר הרשמי היה הצורך להתמקד במאמץ המלחמתי ובשמירה על אחדות העם.

​עבורנו, במגזר המשרת, האמירה הזו התקבלה באנחת רווחה גדולה. אפילו כניצחון. לא משום שהבעיה נפתרה, אלא משום שהחוק שקודם ונדון כאן בשנה האחרונה לא היה פתרון לבעיה - הוא היה סכנה ברורה להעמקתה. גניזתו היא עצירת פתרון רע ומניעת קיבוע של מציאות הרסנית.

הדיון הציבורי סביב חוק הגיוס נוטה לרוב להצטמצם לשאלה ערכית של שוויון. אבל במציאות הנוכחית של ישראל, מדובר קודם כל בשאלה אסטרטגית קיומית. המלחמה הארוכה המחישה זאת בצורה הברורה ביותר: צה״ל נשען על מספר מצומצם של אנשים שמשרתים שוב ושוב. אותם אנשים שמחזיקים במקביל משפחות, מקומות עבודה ושגרת חיים תחת אש - ופשוט קורסים תחת הנטל.

אבל גניזת החוק משאירה על השולחן שאלה עמוקה לא פחות, ומתסכלת הרבה יותר: מערכת התמריצים התקציבית של מדינת ישראל.

תקציב 2026 שאושר בממשלה ממחיש את העיוות הזה בצורה כואבת. בזמן שאנחנו, משרתי ומשרתות המילואים, מנסים להחזיק את העסקים שלנו עם הראש מעל המים בין סבב לסבב, המדינה לוקחת את כספי המיסים שלנו ומזרימה 1.56 מיליארד שקלים למוסדות תורניים כקצבת קיום למי שאינו מתגייס. בזמן שאנחנו נאנקים תחת יוקר המחיה והיעדר מסגרות, הממשלה מחלקת 257 מיליון שקלים ב'כרטיסי מזון' שמדלגים במכוון על הצורך להוכיח יציאה לעבודה, ומשאירה קופות פוליטיות של מאות מיליונים למקורבים.

​הסעיפים האלה הם לא "רק תקציב" - הם תמריץ ישיר, בכסף שלנו, להשתמטות משירות ומעבודה. אי אפשר לאשר תקציב ביטחון היסטורי שדורש מאיתנו את הכול, ובאותה נשימה לממן מהקופה הציבורית רבבות צעירים שנשארים מחוץ לנטל האלונקה.

​המשוואה הכלכלית-ביטחונית הזו פשוט קרסה. אי אפשר להמשיך להישען על אותם מעטים שמשלמים מיסים ונושאים בנטל הביטחון, בזמן שמממנים מנגנונים שמעודדים ציבור הולך וגדל להתבדל.  השתלבות החברה החרדית היא מזמן לא סיסמה יפה של "אחדות", אלא דרישה קיומית לשילוב מלא בשוק העבודה ובנשיאה בנטל. בלי זה, הכלכלה הישראלית פשוט תפשוט רגל תחת צורכי הביטחון, והחברה שלנו תתפרק מבפנים.

​עצירת חוק הפטור מגיוס נתנה לנו אוויר לנשימה, אבל המשימה לא הושלמה. המטרה שלנו היא לא רק לבלום חוקים רעים, אלא לשנות מהיסוד את מערכת התמריצים המעוותת הזו. הפתרון האמיתי והיחיד שישנה את המשוואה ויבטיח את עתידנו הוא עיגון מעמד המשרת בחקיקה ובתקצוב. במקום לממן אי-שירות, המדינה חייבת להציב את המשרתים בראש סדר העדיפויות הלאומי ולהתנות תקציבים ותמיכות בשירות ומיצוי תעסוקה. רק ככה נוכל להרחיב את השורות באמת, ולבצר את עוצמתה וחוסנה של מדינת ישראל.