אהבת השם ניצח השבוע את היריב הטורקי בקרב האיגרוף התאילנדי והצהיר "אני חייל של אלוהים, בלעדיו אני כלום". שיר השנה בגלגלצ הוא "השם יתברך תמיד אוהב אותי". ב"רוקדים עם כוכבים" שחר טבוך פיזז עם ציצית ובנדנה. עינב בובליל עוררה סערה כששיתפה את האוכל הכשר שארזה לתאילנד.
אהבת השם גורדון נחת בישראל: "ראיתי לטורקי את הפחד בעיניים" // משה בן שמחון
אלין גולן דאגה להישאר במתחם הפסטיגל בשישי כדי להופיע במוצ"ש בלי לחלל את השבת. נועה קירל בחרה לספר בהשקת ההופעה החדשה שלה על האמונה בה', הקידוש והדלקת נרות שבת, רגע לפני שלבשה ז'קט לבקשת ערוץ 14. והמטלטל מכל - פדוי השבי עומר שם טוב, שסיפר ב"מועדון לילה" לקטורזה על שמירת השבת שלו בשבי: הוא בחר להישאר בחושך, ולא הדליק פנס. לא מדובר בטרנד התחזקות, ולא ברוחניות אופנתית. דור חדש נולד.
מה איתך אבא
בכתבה שערכנו בשבוע האחרון בחדשות 12, סקרנו בעזרת מנו גבע את ההבדלים בין הבוחרים החדשים לוותיקים. פעם זה היה פשוט מאוד: הצעירים בכל מקום בעולם היו יותר ליברלים, פחות מסורתיים, שמירת המנהגים היתה בעיקר כבוד לאבא שזוכר את סבא שהיה רב. הנטייה של המסורת היא לדעוך במסלול ידוע: מדרך חיים לפרקטיקה, מפרקטיקה להרגל ומשם לזיכרון עמום. אבל מה שגילינו היה חסר תקדים: היהדות עשתה פרסה.
והנה המספרים: עלייה של 10% בקרב הצעירים לעומת המבוגרים באמונה בביאת המשיח, עלייה דומה בצום בכיפור וגם באכילת כשר. כמו כן, זינוק של 20% בלנשק מזוזה, ו-23% בהנחת תפילין. במקום לרדת, הם עולים. במקום לברוח, הם באים.
ולא, הם לא חוזרים בתשובה. הם לא חשים נקיפות מצפון על בחירת חלק מהמצוות. הם לא מתנתקים מהחיים הקודמים שלהם, לא מתלבשים אחרת ולא מדברים אחרת. מדובר בתופעה רחבה ושונה לגמרי: זאת לא התחזקות, זאת השתרשות.
יתרה מכך: הם לא מרגישים חריגים, כי אין דבר כזה חריג. את האינדיבידואליזם הם לקחו למקום הכי משותף שיש: הם שורשיים וטוב להם. בדור הטיקטוק לא עושים סיפור משום דבר, אני אני, אתה אתה. הביטוי העצמי הוא חלק מהשגרה. וכך, בצומת בין האישי ללאומי נוצר מפגש שפעם היה מוביל לתאונה, והיום פשוט הפך לחיבור שנדמה כאילו היה פה תמיד. ככה זה הצעירים, הם יודעים לעשות שינויים דרמטיים בנונשלנט.
ועכשיו לפיל שבחדר: אחרי 7 באוקטובר אידיאל האוניברסליזם הושלך לפח. עצם הרעיון של "אני אזרח העולם" נשרף בבארי ובכפר עזה. השאלה המוכרת אם אתה קודם יהודי או קודם ישראלי או קודם כל בן אדם הותכה בטמפרטורה של מאות מעלות לתשובה פשוטה שאומרת: אם אנחנו מתים יהודים, אז לפחות גם נחיה כיהודים.
והנה הגענו לפוליטיקה: מי שלא ידבר מסורת עם הבוחרים, יישאר עם בריכת מצביעים מיובשת עד כאב. בישראל 2026 השורשיות משוטטת ברחובות, זאת שפה שמי שלא מדבר אותה - אילם, ומי שלא שומע אותה - חירש. האליטות הישנות חייבות לחשב זהות מחדש: מי שיתנשא על המסורת היהודית, יהפוך ללא רלוונטי. מי שיזייף חיבור, יחטוף. פעם היתה לנו מסורת של בחירות, עכשיו קיבלנו את הבחירות המסורתיות הראשונות.
שום דבר לא יפגע בי
15 שנה. הטבח של משפחת פוגל היה האירוע המטרים. זה שהבהיר שאנחנו עומדים מול מפלצות שיכולות לשחוט משפחה שלמה ולחייך, לחזור ולדקור תינוקת בת ארבעה חודשים ולראות בכך סיבה לבונוס על ביצועים. כמה מטומטמים היינו. חשבנו שזה חריג. שמדובר באסון חד-פעמי. הדחקנו כי זה ב"שטחים". התנשאנו על אלה שגרים במקום ה"מסוכן". הזדעזענו במשרד וחזרנו לשגרה בבית.
לא שמנו לב שמדובר בתרבות. במלחמת דת. שמה שאצלנו היה מביא לגינוי ולבושה של מאה אחוז מהציבור מינוס הזויים, אצלם הפך לעבודה מועדפת: עד שנת 2021 שילמה הרשות הפלסטינית לרוצחים ולסייעניהם יותר מ-2 מיליון שקלים. ואנחנו שתקנו. ובעיקר, עשינו את הטעות מספר אחת בספר: לא השתגענו, לא צרחנו, לא עצרנו הכל. על התגובה שלנו לטבח משפחה לא הרווחנו שנאה מהעולם ולא משפט בהאג, איזו בושה.
ימים אחרי הטבח כתבתי את השיר "התנערי", אחרי ששמעתי את המילה נזעקת מפי יוחאי בן-ישי בהלוויית רותי אחותו. השיר הוקדש לתמר ששרדה את הטבח, והולחן ובוצע על ידי עמיר בניון יחד עם מקהלת "פרחי יואב", חבריו של יואב פוגל הי"ד.
"את עייפה / אלפיים סיבות לבכות
את עצובה / אין שנת בצורת מדמעות
את מיואשת / כשאת מנסה רק לדבר
את משתתקת / כשאין לך אח, כשאין חבר
התנערי מעפר קומי
לבשי בגדי תפארתך
אני גרגר החול
איתך עברתי את כל נדודייך
התנערי וחיי בדמייך חיי"
פעם לא הבנו שצריך להתנער, היום אנחנו בטוחים שלמדנו. הטעות אותה טעות: כל עוד חיים דקות מהבית שלנו אנשים שמוכנים למות כדי שאנחנו לא נחיה, לא התנערנו. השבת נקרא בבתי הכנסת את המצע של מי שבאמת מחליט לבחור בחיים: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּֽח".
יהי זכרם תיקון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו