אופיר סופר: "אין כוונה אמיתית לגייס חרדים - אז שמתי רגל בדלת"

שר העלייה והקליטה אופיר סופר (הציונות הדתית) הבהיר בשיחה עם עידן טנדלר מה הוביל אותו להתנגד לחוק הגיוס במתכונתו הנוכחית - גם במחיר של אי-התיישרות עם הקואליציה שעשויה, לדבריו, להוביל לפיטוריו.

"אני גדול המתנגדים לחוק הגיוס עכשיו," הבהיר סופר בנחרצות. "אמרתי, מרוב עצים ומרוב פרטים כבר לא רואים את היער. על פניו החוק הזה נראה רע".

השר טוען כי אין בחוק בשורה אמיתית לשילוב החרדים: "בטוטאל, כשאני קורא את הדברים ואת התהליכים, אני לא מתרשם שיש כוונה אמיתית לגייס חרדים, או של החרדים להתגייס. אני לא הולך על 20% הצלחה, אני ביקשתי להכניס רגל בדלת: אמר לי אחד מראשי אכ"א לשעבר כשהתייעצתי איתו על המודל, 'הם לא יסכימו כי זה רגל בדלת'. אמרתי 'זו הסיבה שאני מתעקש'. כי אנשים בפוזיציה, לפעמים מבקשים משהו מאוד טוטאלי - אנחנו צריכים להתקדם, אנחנו צריכים לנהל נכון את הכלים הדמוקרטיים שאיתם מתנהלת המדינה".

לדבריו, הוא מוכן לשלם את המחיר הפוליטי הכבד ביותר: "אצביע נגד חוק הגיוס. אם המחיר של זה יהיה פיטורים מהממשלה - אז יהיו פיטורים".

בהתייחסו למתיחות הגוברת מול טהרן, שהפכה ל"שאלה של מתי", סופר סובר שאחרי הפגיעה שספגה איראן ב"עם כלביא", המערכה המתקרבת תיראה אחרת: "איראן הוכתה, והיא הוכתה במכה קשה, זו מנהיגות ועוד דברים אחרים שפחות אפשר לדבר עליהם".

לדבריו, גם בצל המו"מ בין ארה"ב לאיראן על הגרעין, ישראל חייבת לעמוד על יעדי הקצה שלה ללא פשרות: "אנחנו באיראן צריכים להיות זהירים וצריכים להיות נאמנים להישגים הנדרשים: איראן לא גרעינית, ואיראן ללא יכולות בליסטיות. היינו בוודאי שמחים גם על סיום האירוע של הפרוקסיז (שלוחי הטרור)". סופר רמז על האינטראקציה המורכבת מול הממשל האמריקני וציין כי "אין לי ספק שבהקשר האסטרטגי, איפה שמדינת ישראל נמצאת היום מול איראן וחיזבאללה - אף אחד לא האמין שנגיע למקומות האלו".

העדפה ברורה לפצועי לחימה

נושא נכי צה"ל ופצועי המלחמה בוער בסופר, והוא מוביל קו שנוי במחלוקת אך נחרץ הדורש "דיפרנציאציה" - העדפה ברורה לפצועי קרב. "אני אומר דבר שהוא לא פופולרי: אני חושב שצריכים לטפל בפצועי לחימה אחרת מאשר מטפלים בפצועים שאינם כאלו," הצהיר השר. "חברת הביטוח משלמת את ה-100% שצריך, אבל צה"ל שגייס בגיוס חובה צריך לשלם 110%. יש עוגה אחת, והעוגה הזאת צריכה להתחלק באופן נכון. צריך להכיר בשם מה הפציעה קרתה".

ההעדפה ללוחמים, לדבריו, קשורה קשר הדוק ליכולת לגייס את המגזר החרדי: "ההתמודדות שלנו זה לא מול בג"ץ, ההתמודדות שלנו היא לחולל את השינוי האמיתי של שותפות המגזר החרדי בצה"ל, להעלות את יוקר ערך המשרת המילואימניק, להעלות את יוקר השירות הקרבי בצה"ל.

"מבחינתי לייצר דיפרנציאליות בכל החתכים: במכרזים לשירות המדינה, בהטבות וכניסה לאוניברסיטאות, באפליה מתקנת ללוחמים. כי תחשוב על לוחם בסיירת גבעתי, מוכשר שסיים שנתיים לחימה, הלך לטיול בתאילנד והוא רחוק מלהתקבל ללימודי רפואה. על זה עוד תוסיף לו את ימי מילואים שהוא יצטרך לעשות בשנתיים הקרובות. אני רוצה לתעדף אותו, הרבה יותר מכל מיני אפליות מתקנות - בעיניי מקולקלות - במדינת ישראל".

"הבנתי שחלקנו לא נחזור"

הלהט של סופר בנושא השיקום נובע, בין השאר, מכאבו הפרטי כפצוע צה"ל וכמתמודד עם פוסט-טראומה בעקבות הקרב הקשה בקבר יוסף ב-1996. "לא העזתי בחיים לדבר על זה," חשף סופר בראיון. "לאורך שנים הבנתי כל פעם שמשהו עובד אצלי אחרת. אשתי לקחה לכיוון של טיפול בטראומה בעקבות האירוע והחוויה הזו שלי. השקענו בזה לא מעט שנים".

"היו שם פצועים של משמר הגבול, וגדוד חרוב נכנס להוציא את הפצועים" הוא משחזר. "אני קיבלתי משימה להחזיק את הצומת פתוח. אני לא רוצה לרדת לכל הפרטים, אבל בגלל איזושהי אי הבנה, נוצרה אי בהירות לגבי המשימה שלי, אני נותרתי כלי אחד בצומת. במשך שעה וחצי שאני מנהל, מחזיק את הצומת ומהווה חיץ בין המון פלסטיני לבין קבר יוסף שחיילים עוד נצורים בו. היו שם עשרות קנים (של מחבלים), והיינו שם כוח של שישה אנשים. נפצעתי ונפצעתי עוד פעם, שניים נהרגו ועוד אחד נפצע.

"קיבלתי שם החלטות, הבנתי שאני צריך לפעול והבנתי שחלק מאיתנו לא יחזרו וחלק לא חזרו, לא ידעתי אם זה יהיה אני או החברים שלי, הפקודים שלי".

השר שיתף בקושי האישי שלו כיום, כשבנו נפצע פעמיים בלחימה בעזה: "כשהבן שלי התקשר אליי, אמרתי לו 'יהונתן, אתה עובד עליי נכון? ספר לי בדיוק מה הפציעה'. לא רציתי שהוא יעשה לי מה שאני עשיתי לאמא שלי, כשנפצעתי ואמרתי לה שזו רק 'שריטה קלה' והמשכנו לאכול פיצה, הוא הבהיר שזה אירוע קל ולא יותר. בפעם השנייה הוא נשמע אחרת לגמרי. הוא חזר לפקד מאז, אני מסתכל עליו ורואה כמה מה שהוא עבר ביגר אותו".

השר סיכם את דבריו בנושא במסר של תקווה: "אפשר לקום מהרגעים הקשים ביותר. צריך בשביל זה רצון ותמיכה של המשפחה. חשוב להשמיע את הקול הזה שלא שומעים - של הפצועים, של הנכים ושל הפוסט-טראומטיים".