אסטרטגיית הג'ודו של נתניהו

כמו גלגל בתוך גלגל

בג’ודו לא מתנגשים אחד בשני בכוח. השיטה היא לחכות שהיריב יתקוף - ואז להשתמש באנרגיה שלו כדי להפיל אותו. נעים להכיר, אסטרטגיית הג'ודו של נתניהו. שגיא מוקי, מאחוריך.

פעם אחר פעם, נתניהו משתמש במתקפות של היריבים שלו נגדם. קחו למשל את חוק הגיוס: במקום להתגונן על מתווה מחורר שגם הרבנים החרדים מודים שלא יגייס את הציבור שלהם, נתניהו חיכה שהאופוזיציה תתנגד והפך את ההגדרות המקובלות של השתמטות וגיוס כשאמר: "אני מגייס בחוק שלי 23,000 חרדים, מי שמתנגד לחוק שלנו - תומך בהשתמטות".

מול הג'ודו של נתניהו, יש קבוצה שבאה ללכת מכות עם כסאות כתר בחוף הים. עוד רגע מכריזים על תאריך הבחירות, הגיע הזמן שהאופוזיציה תמצא מאמן. 

איפון. כך עשה גם בסוגיית וועדת החקירה הממלכתית – הוא המציא וועדה "שוויונית" משלו - וכשהתנגדו לה - אמר שהוא זה שבעד חקירה, ומי שבעד וועדה ממלכתית מוטה - מונע את ההגעה לאמת.

הקרב על המזרן ממשיך: ראש הממשלה מסר עדות למבקר המדינה שחקר את המלחמה, וכשבג"צ הורה למבקר להפסיק לעבוד על הדו"ח – נתניהו הודיע כי הוא זה שבעצם היחיד שמסר גירסא על המלחמה - והאחרים מתחמקים. וכך גם בעדויות שפרסם השבוע - הוא השתמש בציטוטים שבחר מתוך הפרוטוקולים של הקבינט, כאלה שמוכיחים שהאיש שהיה שם 17 שנה, בעצם לא עשה דבר כדי לדחוף את הצבא לפעולה, לחיסול או להפסקת מימון החמאס.

אבל מה נשאר מזה לקורא הממוצע? עדויות מזעזעות על ראש השב"כ שמזהיר ב-7.10 בחמש בבוקר ממיסקלקולציה. ושוב, הוא הפך את המכה נגדו למכה שלו.

ויש גם סבבים שמגיעים לנתניהו במתנה, כך למשל גדי אייזנקוט שניסה לאיים בהקמת ממשלה הנשענת על המפלגות הערביות. נתניהו הרים את ההצהרה מהרצפה, ופצח בקמפיין בסגנון "הצבעת בנט – הצבעת טיבי", באפקט הפרפר הדבר גרם לאיחוד המפלגות הערביות וירידת גוש השינוי בסקרים. ואיך נראה קמפיין ג'ודו כזה? צפו בראיון של יועצו טופז לוק בפטריוטים מיום שלישי – אני ספרתי שלוש פעמים שהוא חיבר בין הצבעה לבנט לממשלה עם המשותפת, הוא הגיע עם דף מסרים מהבית. ולחשוב שבכלל לא ביבי יזם את הקרב הזה.

ועוד לא דיברנו על המינויים לראשות השב"כ ונציב שרות המדינה, והפיטורין של ראש השב"כ והיועמ"שית, והדרישה של היועמ"שית לפיטורי בן גביר. נתניהו יודע שאם המינוי מאושר, הוא מרוויח, ואם המינוי נתקע – הוא מרוויח פעמיים.

כי הנה האמת לאמיתה: נתניהו הוא מנהיג גוש, שיכול בין אוזניו לקבוע את סדר היום של חצי מהכנסת, וכראש ממשלה לקבוע את סדר היום של כל המדינה בשיחת טלפון לטרמאפ. מולו נמצא גוש מפוזר שבו כל שחקן מחליט מה סדר היום שטוב עבורו הבוקר. מול הג'ודו של נתניהו, יש קבוצה שבאה ללכת מכות עם כסאות כתר בחוף הים. עוד רגע מכריזים על תאריך הבחירות, הגיע הזמן שהאופוזיציה תמצא מאמן.  

ברית עולם

ביום ראשון השתתף הבן שלי אביב בשיחה של מנחם קלמנזון באירוע של המכינות הקדם צבאיות בירושלים.

קלמנזון הוא גיבור ישראלי מהסוג שצריך לשכפל פה. ב-7.10 יצא מביתו בעתניאל יחד עם אחיו אלחנן ואחיינו איתיאל – והם הקימו צוות מטעם עצמם שהציל 100 מתושבי בארי. אלחנן נהרג מאש המחבלים, מנחם ואיתיאל שרדו. על גבורתם זכו בפרס ישראל לגבורה אזרחית.

השיח בכנס עסק ב"ליברליות או יהדות", מה קודם למה. בן שיחו הסביר שעבורו חשובה קודם כל הזהות הליברלית. את תשובתו של מנחם צריך למסגר ולתלות בכל מוסד חינוכי בישראל:

"אם הייתי צועק בבארי "'אני ליברל, אני ליברל', היא (תושבת היישוב) לא היתה פותחת את הדלת", חידד קלמנזון. הוא סיפר שכשדפק עם אחיו על הבתים  וצעק "אנחנו גולני" ענתה לו נצורה מהממ"ד: "אני שומעת את זה מהבוקר, לא פותחת לך". הוא ניסה שוב: "אני ישראלי מעתניאל, מילואימניק דתי - תפתחי", היא לא פתחה. "ואז עשיתי את הניסיון האחרון, וצעקתי לה 'שמע ישראל'" סיפר מנחם. הדלת נפתחה, היא חולצה בחיים.

השיח התיאורטי מעולה לאולם הממוזג. בתוך התופת, מ"שמע ישראל" יש לפסוק רק המשך אחד שמחבר שני יהודים: "ובכל נפשך". שנזכור לא לשכוח.

ילדותי השניה

בסדרה החדשה והמסקרנת של אדיר מילר, ריסט, מסופר על איש קבע בגיל 50, שמגלה יום אחד שהוא הולך למות. הוא מחליט לבעוט בכל העולם, להתפטר מהמקום שבו הוא משרת, לבזבז את הכסף שלו ולעזוב את אשתו. בסוף הפרק הראשון הוא מגלה שזאת היתה טעות – הוא נשאר בחיים, רק עכשיו כבר לא נשארו לו החיים שהכיר.

"אם הייתי צועק בבארי "'אני ליברל, אני ליברל', היא לא היתה פותחת את הדלת", חידד קלמנזון. "עשיתי את הניסיון האחרון, וצעקתי לה 'שמע ישראל'". הדלת נפתחה, היא חולצה בחיים.

מתי כספי היה בשנים האחרונות שם נרדף לשערוריות תקשורתיות. מחיי הנישואין, דרך אימוץ מיטב הקונספירציות בקורונה ובמלחמה. הוא עזב את הארץ, הוא חזר לארץ. המדיה עסקה בהמון דברים שנראו דרמטיים באותו הרגע, עם שלל מבזקים ופושים. ואז, רגע אחרי שהוא נפרד מאיתנו, מהפוש נהיה פוף. הקונפטי התפזר ונותרו רק שירים. ועוד עשרים שנה רק שירים, ועוד מאה שנה רק שירים.

בליל מותו הרהרתי במחשבה: בכמה שטויות אנחנו נתעסק היום שלא יישאר מהם כלום מחר, ומה עשינו היום שיישאר אחרינו, אבל באמת יישאר?

"עולם מופלא של ילדותנו

רדום בפנים בצל צלילים

איתנו הוא עד יום מותנו

חבוי בתוך תילי מילים"

לא צריך למות כדי לחיות, גם ככה מרעשי הרקע תיוותר רק מנגינה. יהי זכרו צלילים.