לא סתם עוד ג'וב: נפוטיזם בחסות הרבנות

אם תהיתם למה ש"ס לא ממהרת לפרק את הממשלה למרות הדרמות המאוסות סביב חוק הגיוס - כדאי שתביטו במה שקרה בבחירות לרב העיר באר שבע. חוק הגיוס הוא בסך הכל המריצה שמבריחים בגבול כדי לפזר חול בעיניים של שומרי הסף. בזמן שכולם עסוקים בלנסות לעצור את המריצה - המנגנון של אריה דרעי כבר מזמן העביר מתחתיה את האוצר האמיתי: ג'ובים, מינויים ומאחזי כוח לשנים קדימה.

בבירת הנגב קיבלנו שיעור מאלף איך נראית הנהגה שמתנהגת כאילו היא בסעודה האחרונה שלה - מעמיסה על הצלחת את כל מה שאפשר, כי מי יודע מתי יכבו את האורות בחדר האוכל הממשלתי.

הרב אברהם דרעי, שנבחר לתפקיד רב העיר באר שבע והוצנח אליו מעיר מגוריו, אשדוד, הוא לגמרי במקרה אחיינו של יו"ר המפלגה. לגמרי במקרה, מדובר במינוי שהוכרז כ"ירושה" על ידי הרב יצחק יוסף, עוד במהלך הלוויית אביו של המועמד.

הבחירה הזו עברה על חודו של קול, ונגד רצונם המוצהר של ראש העיר ורבים מתושביה שתמכו במועמדותו של הרב יורם כהן, תושב באר שבע, שממלא תפקיד של רב שכונה בבירת הנגב כבר שנים רבות. רב שלמד בישיבת ההסדר כרם ביבנה, ושבניו למדו באותה ישיבה. הוא שירת כלוחם, ואף נפצע במלחמת לבנון הראשונה. ילדיו, גם הם, שירתו בצבא.

מתברר שברבנות באר שבע, כמו בממלכות עתיקות, התפקיד עובר בירושה - ומי אנחנו שנפריע למסורת משפחתית כה מרגשת?

הבחירה באחיינו של דרעי היא לא סתם עוד ג'וב - היא סימפטום של תרבות "חטוף ואכול", שבה תפקידים ציבוריים הופכים לנכסים משפחתיים בטאבו. זהו מנגנון שמשכפל את עצמו: מהבן ינקי דרעי שמתברג במוסדות הלאומיים ובקק"ל, ועד לחתן אלחנן סננס שמונה לדיין. זו שושלת של כישרונות נדירים שצומחים לגמרי במקרה בתוך המעגל המשפחתי הנכון.

הבוטות הזו מגיעה לשיאה כשמישהו מעז להדליק את האור ולשאול שאלות קשות. כשהתחקיר של עמרי מניב חשף איך אירועים במימון המדינה הופכים ל"מסחרה" של תרומות לעמותות מקורבות - דרעי לא טרח לספק תשובות ענייניות. הוא פשוט שלף את דף המסרים הקבוע, וכינה את ערוץ 12 "אל־ג'זירה בעברית".

זוהי טקטיקת הישרדות צינית: זריית חול בעיני הציבור והפיכת הביקורת ל"רדיפה", כדי שניתן יהיה להמשיך לזלול מהקופה הציבורית באין מפריע.

בעוד השולחן של המקורבים עמוס לעייפה - הציבור החרדי "השקוף" נותר עם מציאות חברתית שמתפרקת לו בין הידיים. בזמן שההנהגה עסוקה במרוץ למינויים, היא שותקת מול הסוגיות האקוטיות ביותר. כשיוסף איזנטל ז"ל הלך לעולמו, לא קם "מבוגר אחראי" שיתריע על סכנת הנפשות. לא חשבון נפש, לא קריאה לאכיפה ולא דרישה לתיקון המערכת. רק גלגול אחריות לעבר היועמ"שית ועיסוק בטקסים ובכבוד.

בסופו של דבר, למי רע פה? לא למקורבים שזכו בתפקידים יוקרתיים בבאר שבע או בדירקטוריון בקק"ל, אלא למי שמתעורר למציאות של פעוטונים שהם מלכודות מוות ויוקר מחיה שחונק. אריה דרעי אולי נלחם ב"אל־ג'זירה", אבל הציבור שלו נשאר עם החול בעיניים, בעוד הוא כבר מזמן עבר לקינוחים.