נתניהו באווירת בחירות - וקיבלנו כבר פרומו לקמפיין

עוד חוזר הניגון

"ליברמן עכשיו חלק מהשמאל. הוא מחוץ לגוש", כך השיק נתניהו את קמפיין הבחירות החוזרות לשנת 2019. הכנסת התפזרה בזמנו בגלל, תחזיקו חזק, חוק הגיוס. זאת היתה דרכו לשרטט את קו הגבול החדש בין ה"ימין" שלצידו לבין ה"שמאל" שנגדו - כדי שאיש לא יחצה אותו בטעות.

ארבע מערכות בחירות עברו מאז. ביבי עדיין פה, אבל האסטרטגיה השתנתה. במסיבת העיתונאים ביום שלישי הוא השיק את קמפיין הבחירות של 2026. ימין־שמאל פאסה, אז הנה אסטרטגיית הבחירות המעודכנת של הליכוד: מגן העם היהודי, או ברית האחים המוסלמים - תבחרו.

ואן דאם

בואו נפרק את האסטרטגיה: "מגן העם היהודי" - בעיצומו של יום השואה הבינלאומי הצמיד נתניהו את האנטישמיות הנוכחית לפתרון הסופי מהמאה הקודמת.

"מדינת היהודים היום היא בתפקיד היהודים של אז", הסביר ראש הממשלה, והוסיף בווייב של הרצאה סמינריונית שהעם היהודי גרם לקנאה כי היה "בולט אבל חלש", והיום הוא "בולט וחזק", נחשו בגלל מי. הוא ציין את מטרותיו הבאות - פירוק חמאס ופירוז עזה, והקפיד ליצור מה שקרוי בשפת הקמפיינים reason to believe: אמרתי לכם שאחזיר את כל החטופים, עכשיו תאמינו לי שאעמוד בשאר המשימות.

לגבי ציר הרשע, נתניהו הלך בין הטיפות בסגנון "עמדתי במשימה, אבל אתם עדיין צריכים אותי כדי לסיים את המשימה". או במילותיו: "פגענו באיראן, אבל הציר האיראני מנסה להשתקם". מגן העם היהודי, רק ביבי יכול מול הרשע הגדול.

עכשיו לחלק הנגטיבי של האסטרטגיה - מיתוג היריב כ"ברית האחים המוסלמים". נתניהו השיק ביטוי חדש שמצמיד את "ברית האחים" הזכורה מ־2013 של בנט ולפיד עם "האחים המוסלמים" של מנסור עבאס. קופי לא רע, יש לציין. הוא קפץ על תמונת האיחוד והנפת הידיים של המפלגות הערביות כמוצא שלל רב, ובמקביל מיתן את המסר כשאמר באצילות מבוימת: "זאת קואליציה מאוד קיצונית שאני לא חושב שמייצגת את כל ערביי ישראל".

כמו תמיד, נתניהו יודע בדיוק מה לוחץ על בלוטות הטראומה שלנו. דחיקת גוש השינוי אל האחים המוסלמים מאפשרת לו לנסות לשמור על התדמית המאחדת בקרב הציבור היהודי, ולשרטט את קו הגבול החדש בין קואליציה ציונית לבין קואליציה עם רע"מ, לא עוד בין ימין ושמאל. ידוע שכששני הצדדים עושים אותו הקמפיין - אחד מהם טועה. עכשיו נשאר להחליט מי עשה את הצעד הנכון כשהתחיל לדבר על השבעת ממשלה הנשענת על המפלגות הערביות. על זה נאמר: מה שגדי לא למד ביבי כבר שכח.

יצאנו לרקוד

ביום חמישי הגעתי למסיבת השנה לשחרורה של אמילי דמארי בנמל ת"א. בהזמנה לאירוע כתבה אמילי: "עוד רגע עוברת שנה מאז היום המאושר בחיים שלי, בו דרכתי סוף־סוף על האדמה של הארץ שלנו לאחר 471 יום של סבל וגעגועים אליכם. זה הזמן לחגוג". בין האורחים היו פדויי שבי שכולנו מכירים, רק בפורמט חדש: שמחים. לבושים יפה. רוקדים. זאת היתה מסיבת ניצחון על הרוע, ובעיצומה גם הצעת נישואין מרגשת של אמילי לדניאל עמית. ימים לאחר מכן חזר החטוף האחרון, גיבור ישראל רן גואילי. האופטימיות לשיקום ולחזרה לחיים של עם ישראל התנקזה לשבוע אחד.

חזרה למציאות. בהמשך השבוע העלתה אמילי סטורי נוקב, אחרי שנדהמה לצפות בטירוף חלוקת המזון לחוטפי התינוקות: "לא להאמין שמאות משאיות של אוכל זורמות הבוקר ל'בלתי מעורבים' ברצועת עזה", כתבה הוונדר וומן באינסטגרם. "עוד לא הבנתם שאין שם חפים מפשע? כנראה לא למדנו כלום".

אז לא, לא בטוח שלמדנו. החזרת גואילי לאחר 11 שנים מצטברות של יהודים חטופים בעיר הטרור מחייבת אותנו לכמה מסקנות דרמטיות.

קודם כל, החל מינואר 26' לא נותרו חפים מפשע בעזה, האחרון חזר בארון לבוש מדי משטרה. מעבר לגבול משוטטות מוטציות על שתי רגליים, שוחטי יהודים לתיאבון. כל עוד הם שם, החטוף הבא מסתובב בינינו. אולי הוא בעצמו עונד סיכת חטופים.

המסקנה: תוכנית ההגירה של טראמפ תצא לדרך, השאלה מה המחיר שנשלם עד אז. לא נעים מהעולם? ראינו איך הוא לקח ללב טבח של 30,000 חפים מפשע בלילה אחד באיראן, הספק שעקף בסיבוב את אושוויץ ביום הכי אפקטיבי שלו, למי אכפת. מדינות לא שורדות עם אהבה, אלא עם הרתעה.

הלאה. ראש הממשלה צריך לומר בבירור ובאנגלית: "החטיפות האחרונות עלו לכם בכ־80,000 הרוגים ועשרות שנות שיקום. הפעם הבאה תסיים לגמרי את ההיסטוריה הקצרה שלכם. ואם אתם פרימיטיביים מדי להתאפק – תתמודדו". ההתנצלות היחידה שצריכה להיות היא על מחבלים שנשארו בחיים, לא על אלו שעלו בסערה השמיימה.

ועוד מסקנה אחת לכולנו: אסור שמחבל שיוצא לדרך יחשוב שיש סיכוי להשתחרר. מה צריך לעשות - כל אחד יחליט בעצמו.

חזרה למסיבה. החטופים חזרו הביתה, חלקם השתקמו נפשית, חלקם פחות. בניגוד לאח הגדול - בריאליטי הזה הם לא בחרו להשתתף. התקשורת הישראלית, ואנחנו כצרכניה, צריכים לקחת צעד אחורה. לבחור בזהירות ובחרדת קדושה מה לסקר (אירועים שמחים) וממה להתרחק. איפה לחדור לפרטיות ואיפה לא. המרחק בין סיקור לבין פגיעה הוא קצר כמו המרחק בין אשקלון לעזה.

תם המאבק לשחרורם בחיים, עכשיו התחיל המאבק לשחרורם לחיים.