הבחירות מתקרבות - ומפלגת האחדות מחפשת מנהיג

הנחליאלי מגיע בשקט. בלי תנועות כנף דרמטיות הוא חונה בצידי הדרכים ונושא בשורה דרמטית: הסתיו מגיע. בבחירות 2026 גדי איזנקוט החליט להיות הנחליאלי המבשר על התפוררות האופוזיציה. הוא עשה את זה במהלך תלת־שלבי מפואר: הצעד הראשון ביוני כשהתפצל מבני גנץ במקום להתמודד מולו על ראשות המפלגה - מהלך שהחליש מאז את גוש מתנגדי נתניהו באופן עקבי

הצעד השני לפני כמה שבועות כשהודיע שהקואליציה הבאה תושבע בהישענות על המפלגות הערביות, מה שחשף משבר נוסף: חוסר אמונה פנימי ביכולת להשיג גוש ציוני לאופוזיציה, הדרך הבטוחה לשלוח את המתלבטים לחשב מסלול מחדש.

השבוע סדק איזנקוט לבנה נוספת בחומה: הוא שלח "הצעה" להקמת מפלגה משותפת עם לפיד ובנט דרך חדשות 12. מן הידועות היא שכשמשא ומתן מצליח, קמים בבוקר לידיעה על איחוד. כשהוא נכשל, הולכים לישון עם ספינים בטלוויזיה. וכך, הנחליאלי צייץ בחדווה על משבר נוסף. לפיד ובנט, שמחזרים אחרי איזנקוט כבר חודשים, בהו בתימהון ב"קריאה לאחדות", והחליטו פשוט לא להגיב אליה, סוג של חמלה. למען הסר ספק, חוץ מלהציע לשמן ומים להתערבב יחד, קשה לחשוב על הצעת הגשה יותר מופרכת מאשר התכת מצביעי בנט ולפיד למפלגה אחת.

וכך, בשלושה צעדים פשוטים, איזנקוט הוריד את גנץ מתחת לאחוז החסימה, השיק לאופוזיציה אג'נדה מסוכנת של ריצה משותפת עם המפלגות הערביות, ולקינוח - במקום להתאחד עם בנט או לפיד, הפך את גוש השינוי לפלנגות. מאסטרפיס.

לגוש הימין־חרדים יש מנהיג. כולם יודעים שנתניהו יהיה האחרון לקבל את ההחלטות על חיבורים בגוש, גם כשהן פחות ימצאו חן באוזני מרכיביו. ברור שהמילה שלו היא האחרונה, שהוא מחויב למיקסום המחנה, ואוי למי שלא ישתף פעולה. דרדור גוש השינוי לצאן ללא רועה, מקשה על קבלת החלטות בראייה מערכתית ודוחפת כל מפלגה לפעול לפי אינטרסים צרים: ברגע האמת, חץ ללא ראש חץ יקבל את ההחלטה הפחות נכונה, תשאלו את מרב מיכאלי. וכך, בהטרלות שקטות ובמבט מיוסר, גדי איזנקוט יוכל לראות את החורף מגיע ולהגיד: מה אתם רוצים ממני, אני רק נחליאלי.

אתה לי ארץ אבודה לנצח

כמו שני הרים עצומים שנעים לכיוונים מנוגדים, התרחקות שני הגושים הפוליטיים זה מזה והפסילות ההדדיות הן בשורה רעה, אבל מהסוג שמייצר הזדמנות: כשהרים מתרחקים, הם יוצרים ביניהם מכתש. במקרה הזה, המכתש הוא מפלגת אחדות.

כך, לדוגמה, בסקר שפרסם דודי חסיד בעיתון זה בשבוע שעבר, קיבלו בני גנץ ויועז הנדל בריצה נפרדת תמיכה שבסכימה פשוטה שווה ל־7 מנדטים. במילים אחרות: יש גחלים, הבעיה היא שהן לוחשות.

מקובל לחשוב שדשדוש מפלגות האחדות מבשר על הקצנה. זאת טעות, הוא מסמל ציפייה: רבים בציבור הישראלי מייחלים למפלגת גביע גלידה, כזאת שמתייצבת בין הגושים, עם אג'נדה ימנית ליברלית, לא רוצה את נתניהו אך לא פוסלת אותו, ובטח לא מוותרת על קידום חוק גיוס אמיתי. כזאת שתכפה ממשלה על בסיס הכוחות המרכזיים: בנט, ליכוד, ליברמן ולפיד בליבתה, השאר כבר יגיעו בריצה.

והנה אינדיקציה נוספת: בסקר שערך מכון TrendZone בשבוע שעבר, ומתפרסם כאן לראשונה, נדגמה מפלגת אחדות משותפת לכחול לבן ולמילואימניקים של הנדל, אך בראשות חילי טרופר. מפלגת אחדות כזאת קיבלה 11 מנדטים, מתוכם 9 מגוש האופוזיציה.

וכך, דשדוש האלטרנטיבה יחד עם הייאוש מהממשלות הצרות, יוצרים פוטנציאל מוחשי לשינוי. מפלגת האחדות נמצאת על המדף, וכשיש קליינטים - גם המוכר יגיע, רק בתנאי קבלה אחד: שהוא יידע להביא מנדטים. לכן מנהיג מפלגת החיבורים צריך להיות דמות שטרם הובילה מפלגה, ויאחד תחתיו את המאחדים: לקריטריון הזה עונים למשל חילי טרופר, יולי אדלשטיין, יואב גלנט, או גלעד ארדן. יתרון לבעלי אומץ פוליטי.

לבן בחלום שחור

ביום שני צפוי לעבור תקציב המדינה בקריאה ראשונה. בשיחה שקיימתי עם בכיר באוצר נגלה לאוזניי מחדל כלכלי בשווי מיליארדים: המדינה בוחרת להטיל גזירות על הציבור הנורמטיבי במקום לאסוף כסף שמונח על הרצפה - ומאפשרת שימוש בהון שחור שמתדלק את הפשיעה ונגזל מהכיס של כולנו.

אחת הפרצות המרכזיות היא הונאת הבלו על הדלק. אל תברחו, זה פשוט להבנה: כיום, סולר המשמש לעבודות תשתית וחקלאות כמו עבור הפעלת D9 זוכה להחזרי מס מהמדינה. בפועל, חלק ניכר ממנו משמש לתדלק את הפזורה הבדואית או נמכר בשחור לצרכנים פרטיים ללא מע"מ או מס הכנסה. הפתרון מונח בוועדת הכספים מעל שנתיים: התניית קבלת החזר המס בהתקנת דלקן המחובר למחשבי רשות המיסים לכל רכב מעל 3.5 טון. זהו צעד פשוט שימנע את הונאות הדלק הפיראטיות, אך אינטרסים פוליטיים וחששות ביזאריים מ"חדירה לפרטיות" בולמים אותו.

הלאה: גם בתחום הנדל"ן והכלכלה השיתופית המדינה גוררת רגליים. חובת דיווח גורפת על הכנסות מהשכרת דירות וחיוב פלטפורמות כמו Airbnb ובוקינג לדווח על המשכירים, היו מכניסים מאות מיליוני שקלים לקופה שלנו. במקביל, הצ'יינג'ים הפכו למנוע המרכזי של השוק האפור והפשיעה, כשהם מאפשרים עקיפה של חוק המזומן. גם החקיקה לעצירת הפרצות הללו תקועה בוועדת הכנסת כבר חודשים ארוכים. בינתיים אנחנו אלה שמשלמים על המחדל, במזומן.

השורה התחתונה ברורה: יישום הצעדים הללו היה מכניס למדינה מיליארדי שקלים - סכום שהיה מאפשר להוריד את המע"מ או להפחית את מס ההכנסה. וכך, במקום לפתוח פרוז'קטור על הפינות האפלות של ההון השחור, המדינה מעדיפה להכניס את היד יותר ויותר עמוק לכיס של אלו שדווקא כן מקפידים על החוק. אופייני.

במדינה מתוקנת האופוזיציה היתה צורחת על זה, אבל כל העמדות תפוסות. גדי עסוק בלהקים מפלגות וירטואליות.

הנחליאלי מגיע בשקט. בלי תנועות כנף דרמטיות הוא חונה בצידי הדרכים ונושא בשורה דרמטית: הסתיו מגיע. בבחירות 2026 גדי איזנקוט החליט להיות הנחליאלי המבשר על התפוררות האופוזיציה. הוא עשה את זה במהלך תלת־שלבי מפואר: הצעד הראשון ביוני כשהתפצל מבני גנץ במקום להתמודד מולו על ראשות המפלגה - מהלך שהחליש מאז את גוש מתנגדי נתניהו באופן עקבי. הצעד השני לפני כמה שבועות כשהודיע שהקואליציה הבאה תושבע בהישענות על המפלגות הערביות, מה שחשף משבר נוסף: חוסר אמונה פנימי ביכולת להשיג גוש ציוני לאופוזיציה, הדרך הבטוחה לשלוח את המתלבטים לחשב מסלול מחדש.

השבוע סדק איזנקוט לבנה נוספת בחומה: הוא שלח "הצעה" להקמת מפלגה משותפת עם לפיד ובנט דרך חדשות 12. מן הידועות היא שכשמשא ומתן מצליח, קמים בבוקר לידיעה על איחוד. כשהוא נכשל, הולכים לישון עם ספינים בטלוויזיה. וכך, הנחליאלי צייץ בחדווה על משבר נוסף. לפיד ובנט, שמחזרים אחרי איזנקוט כבר חודשים, בהו בתימהון ב"קריאה לאחדות", והחליטו פשוט לא להגיב אליה, סוג של חמלה. למען הסר ספק, חוץ מלהציע לשמן ומים להתערבב יחד, קשה לחשוב על הצעת הגשה יותר מופרכת מאשר התכת מצביעי בנט ולפיד למפלגה אחת.

וכך, בשלושה צעדים פשוטים, איזנקוט הוריד את גנץ מתחת לאחוז החסימה, השיק לאופוזיציה אג'נדה מסוכנת של ריצה משותפת עם המפלגות הערביות, ולקינוח - במקום להתאחד עם בנט או לפיד, הפך את גוש השינוי לפלנגות. מאסטרפיס.

לגוש הימין־חרדים יש מנהיג. כולם יודעים שנתניהו יהיה האחרון לקבל את ההחלטות על חיבורים בגוש, גם כשהן פחות ימצאו חן באוזני מרכיביו. ברור שהמילה שלו היא האחרונה, שהוא מחויב למיקסום המחנה, ואוי למי שלא ישתף פעולה. דרדור גוש השינוי לצאן ללא רועה, מקשה על קבלת החלטות בראייה מערכתית ודוחפת כל מפלגה לפעול לפי אינטרסים צרים: ברגע האמת, חץ ללא ראש חץ יקבל את ההחלטה הפחות נכונה, תשאלו את מרב מיכאלי. וכך, בהטרלות שקטות ובמבט מיוסר, גדי איזנקוט יוכל לראות את החורף מגיע ולהגיד: מה אתם רוצים ממני, אני רק נחליאלי.

אתה לי ארץ אבודה לנצח

כמו שני הרים עצומים שנעים לכיוונים מנוגדים, התרחקות שני הגושים הפוליטיים זה מזה והפסילות ההדדיות הן בשורה רעה, אבל מהסוג שמייצר הזדמנות: כשהרים מתרחקים, הם יוצרים ביניהם מכתש. במקרה הזה, המכתש הוא מפלגת אחדות.

כך, לדוגמה, בסקר שפרסם דודי חסיד בעיתון זה בשבוע שעבר, קיבלו בני גנץ ויועז הנדל בריצה נפרדת תמיכה שבסכימה פשוטה שווה ל־7 מנדטים. במילים אחרות: יש גחלים, הבעיה היא שהן לוחשות.

מקובל לחשוב שדשדוש מפלגות האחדות מבשר על הקצנה. זאת טעות, הוא מסמל ציפייה: רבים בציבור הישראלי מייחלים למפלגת גביע גלידה, כזאת שמתייצבת בין הגושים, עם אג'נדה ימנית ליברלית, לא רוצה את נתניהו אך לא פוסלת אותו, ובטח לא מוותרת על קידום חוק גיוס אמיתי. כזאת שתכפה ממשלה על בסיס הכוחות המרכזיים: בנט, ליכוד, ליברמן ולפיד בליבתה, השאר כבר יגיעו בריצה.

והנה אינדיקציה נוספת: בסקר שערך מכון TrendZone בשבוע שעבר, ומתפרסם כאן לראשונה, נדגמה מפלגת אחדות משותפת לכחול לבן ולמילואימניקים של הנדל, אך בראשות חילי טרופר. מפלגת אחדות כזאת קיבלה 11 מנדטים, מתוכם 9 מגוש האופוזיציה.

וכך, דשדוש האלטרנטיבה יחד עם הייאוש מהממשלות הצרות, יוצרים פוטנציאל מוחשי לשינוי. מפלגת האחדות נמצאת על המדף, וכשיש קליינטים - גם המוכר יגיע, רק בתנאי קבלה אחד: שהוא יידע להביא מנדטים. לכן מנהיג מפלגת החיבורים צריך להיות דמות שטרם הובילה מפלגה, ויאחד תחתיו את המאחדים: לקריטריון הזה עונים למשל חילי טרופר, יולי אדלשטיין, יואב גלנט, או גלעד ארדן. יתרון לבעלי אומץ פוליטי.

לבן בחלום שחור

ביום שני צפוי לעבור תקציב המדינה בקריאה ראשונה. בשיחה שקיימתי עם בכיר באוצר נגלה לאוזניי מחדל כלכלי בשווי מיליארדים: המדינה בוחרת להטיל גזירות על הציבור הנורמטיבי במקום לאסוף כסף שמונח על הרצפה - ומאפשרת שימוש בהון שחור שמתדלק את הפשיעה ונגזל מהכיס של כולנו.

אחת הפרצות המרכזיות היא הונאת הבלו על הדלק. אל תברחו, זה פשוט להבנה: כיום, סולר המשמש לעבודות תשתית וחקלאות כמו עבור הפעלת D9 זוכה להחזרי מס מהמדינה. בפועל, חלק ניכר ממנו משמש לתדלק את הפזורה הבדואית או נמכר בשחור לצרכנים פרטיים ללא מע"מ או מס הכנסה. הפתרון מונח בוועדת הכספים מעל שנתיים: התניית קבלת החזר המס בהתקנת דלקן המחובר למחשבי רשות המיסים לכל רכב מעל 3.5 טון. זהו צעד פשוט שימנע את הונאות הדלק הפיראטיות, אך אינטרסים פוליטיים וחששות ביזאריים מ"חדירה לפרטיות" בולמים אותו.

הלאה: גם בתחום הנדל"ן והכלכלה השיתופית המדינה גוררת רגליים. חובת דיווח גורפת על הכנסות מהשכרת דירות וחיוב פלטפורמות כמו Airbnb ובוקינג לדווח על המשכירים, היו מכניסים מאות מיליוני שקלים לקופה שלנו. במקביל, הצ'יינג'ים הפכו למנוע המרכזי של השוק האפור והפשיעה, כשהם מאפשרים עקיפה של חוק המזומן. גם החקיקה לעצירת הפרצות הללו תקועה בוועדת הכנסת כבר חודשים ארוכים. בינתיים אנחנו אלה שמשלמים על המחדל, במזומן.

השורה התחתונה ברורה: יישום הצעדים הללו היה מכניס למדינה מיליארדי שקלים - סכום שהיה מאפשר להוריד את המע"מ או להפחית את מס ההכנסה. וכך, במקום לפתוח פרוז'קטור על הפינות האפלות של ההון השחור, המדינה מעדיפה להכניס את היד יותר ויותר עמוק לכיס של אלו שדווקא כן מקפידים על החוק. אופייני.

במדינה מתוקנת האופוזיציה היתה צורחת על זה, אבל כל העמדות תפוסות. גדי עסוק בלהקים מפלגות וירטואליות.