חשיפה: המחקר שגרם לגנץ לקחת את הימור חייו | משה קלוגהפט

התשמע קולי

בני גנץ יצא השבוע לקמפיין היציאה מהבור, או מהברוך, אחרי שעשה מחקר פנימי מקיף שנחשף כאן לראשונה. הוא גילה, כמה מפתיע, שהישראלים מורכבים הרבה יותר ממנהיגיהם.

כשנשאל הציבור על הרכב הממשלה המועדף עליו, 14% בלבד מקרב מצביעי הקואליציה רצו בממשלת אחדות ללא המפלגות הקיצוניות. אבל מה שיותר מעניין – בממשלה כזאת תמכו דווקא 46% ממצביעי האופוזיציה. הם מעדיפים מיגרנה מהתאבדות. הוא החליט לנסות ולהלחים את רעיון ממשלת ההסכמות הרחבה אליו, מה נשאר לו להפסיד.

בראיון בחדשות 12 אמר גנץ את המשפט המטלטל שייתכן כי "אם היה נכנס לממשלה לא היה קורה 7.10". טוב שנזכר, הציבור היה שם לפניו: גנץ תוגמל בזינוק מנדטים לאחר שהצטרף לממשלה, וקרס אחרי שיצא ממנה.

אבל בואו נשווה ונעלה את המסר בתרגיל דמיון מודרך דווקא למצביעי יש עתיד. עצמו רגע עיניים: בתום ספירת הקולות לאחר הבחירות האחרונות, בן גביר והחרדים קיבלו 24 מנדטים, כן כן - בדיוק אותו מספר הכיסאות של יאיר לפיד. עכשיו תחזרו במכונת זמן להקמת הממשלה ב־2022, האם לפיד צריך להחרים את נתניהו או להציע להיכנס לממשלתו, תחת קווי יסוד משותפים? כן או לא?

ובדלתות המסתובבות האלה, אם לפיד מצטרף לממשלה, ומונע את הרפורמה המשפטית, המחאה והקריאות לסרבנות אחריה, האם סינוואר היה משנה את דעתו? ונגיד שעם שישה מנדטים בן גביר מקבל הצעה לתיקי החקלאות, המדע והטכנולוגיה או נותר מיותר בחוץ - אתם זורמים או נשארים עם כל הטוב הזה שקיבלנו?

חזרו למכונת הזמן, נוסעים לבחירות 2026. הביטו בתמונת המנדטים של הסקרים ותבינו: זה הולך לקרות שוב. עוד פעם יהיה גוש אחד שיקבל מספר זעום של מנדטים יותר מהשני. אם תהיה שוב התעקשות להקים ממשלה צרה, 7.10 הבא יגיע במועד אחר.

עניין של זמן

כשהוקמה הממשלה הנוכחית התקשרתי לאחד מראשי הקואליציה בהתהוות. שאלתי אותו איזה תיק הוא אמור לקבל, תשובתו היתה מהממת: "איזה שארצה. מה אתה מציע? אולי שניים ביחד?".

שיח החרמות הוא פיקציה, הדיון הוא על סחטנות המפלגות הקטנות. הרי אי אפשר לדבר על "החרמת הערבים" שמהווים 10 מנדטים מהכנסת הנוכחית, כשדורשים את החרמת נתניהו שמייצג בכנסת אחד מכל ארבעה ישראלים. העניין הוא אחר לגמרי: לא דומה מפלגה שמחזיקה את הקואליציה על כתפיה, ומקבלת פי עשרה השפעה ממשקלה עם בופה תיקים וכוח בלתי מוגבל – לכזאת שיכולה להצטרף לממשלה, אבל יכולים להסתדר בלעדיה.

אנחנו חיים במקביל ב־6 באוקטובר וגם ב־8 באוקטובר. יושבים ומחכים לטילים מאיראן, ובינתיים מקללים יריבים פוליטיים. גרים על הר געש, וזורקים לבה זה על זה. פעם קראנו לעצמנו וילה בג'ונגל - מתברר שאנחנו ג'ונגל בווילה. הפרעה דו־גושית דומה להפרעה דו־קוטבית, אבל היא תוקפת בבת אחת 10 מיליון איש

מכונת הזמן חוזרת לינואר 26': גנץ הוא לא העניין. הוא הרוויח את העייפות ממנו ביושר. אם יתמיד במסר הזה הוא יספוג נאצות מצד המשוכנעים, אבל קהל המתלבטים, באופן מפתיע, הוא מתלבט. הוא יכול עוד לחזור לנתניהו, רובו כבר עשה זאת. בסקר הראשון לאחר הטבח הליכוד קיבל 17 מנדטים.

מחוץ להרעשת המרעישים יושבים ישראלים מבועתים שלא מחפשים את מי שיקבל את ההחלטה הכי פופולרית, אלא זה שלא יתעקש על ההחלטה הגרועה ביותר. בישראל 2026 גם הרע במיעוטו זה לוקסוס שאנחנו לא רגילים אליו. שמור אותי מנבחריי, מיריביי אשמר בעצמי.

שיר של לפני מלחמה

ולהלן האבחון: יש לנו הפרעה דו-גושית. זה כמו תסמין הפרעה דו-קוטבית, רק תוקף בבת-אחת 10 מיליון איש. אנחנו חיים במקביל ב-6 באוקטובר וגם ב-8 באוקטובר. יושבים ומחכים לטילים מאיראן, ובינתיים מקללים יריבים פוליטיים. גרים על הר געש, וזורקים לבה אחד על השני. פעם קראנו לעצמנו וילה בג'ונגל, מתברר שאנחנו ג'ונגל בווילה.

ההפרעה הזאת היא דרך לניהול החרדה, וזה היה נוגע ללב אם זה לא היה מסוכן. הרי כשאנחנו ניצבים מול איום קיומי מוחשי, הפחד משתק מדי. כדי להתמודד אנחנו מבצעים הסטה לאזורים עם אשליה של שליטה ותחושה של נורמליות. מול טיל בליסטי אין לנו מה לעשות חוץ מלחכות. מול פוליטיקאי שאנחנו אוהבים לשנוא יש לנו תחושת מעורבות והשפעה. תנו לנו מלחמה שאנחנו מכירים בבית, רק קחו מאיתנו את חוסר האונים מול מלחמת העולם השלישית בחוץ.

ומה עושים כשמפחדים? כשהטראומה לא מעובדת כמו שצריך? חוזרים לדפוסי העבודה המוכרים שלנו מ-6.10, אל ברירת המחדל האבולוציונית. אם אנחנו עדיין רבים על בני, ביבי ויאיר גולן - סימן שהעולם עוד לא התהפך עלינו לגמרי. הקטנוניות היא, באופן פרדוקסלי, הדרך שלנו להרגיש נורמלים בתוך טירוף המערכות.

להתערבב ולא להיבלע

וכמה אנחנו מגוחכים? פרויד קרא לזה "נרקיסיזם של ההבדלים הקטנים". הוא דיבר לפני יותר ממאה שנה על מצב שבו דווקא קבוצות קרובות מאוד נלחמות ביניהן באלימות ובעקשנות על זוטות, כדי לבסס את הזהות הייחודית שלהן. באופן אבסורדי, ככל שהאיום החיצוני גדל, מאחד ומטשטש הבדלים, הזהות המגזרית שלנו מרגישה שהיא נמחקת ויוצאת לקרב. כדי לא להיעלם בתוך האחידות הכפויה אנחנו עובדים קשה כדי להדגיש את המפריד, ומקבלים אוויר עכור לריאות: כשהסכנה הקיומית גדלה, הצורך להוכיח כמה אני פתית שלג ייחודי הופך לאובססיבי.

אנחנו חיים בתוך ספר היסטוריה. התקופה הזאת תצריך כרך נפרד לכל שבוע, מה שפעם היה מספיק לעשורים שלמים. לצד האסונות הגדולים והניצחונות הבלתי נתפסים, לצד החזרה למסורת היהודית והגבורה העברית, פרק שלם יהיה מוקדש להפרעה הדו־גושית. בשעת הכתיבה של הטור הזה אני עוד לא יודע אם הטיסה שלי לארץ תצא או שמתחילה מלחמה גלובלית, זמן טוב לנתח את הסיכויים של משה רדמן בבחירות הפנימיות בדמוקרטים.