אל הקורא בועז ביסמוט: זה לא על גיוס, זה על עתיד המפעל הציוני

בשנתיים האחרונות התקיימו אינספור דיונים על חוק הפטור מגיוס בוועדת חוץ וביטחון. ביום שלישי שעבר הדיון ארך אל תוך הלילה. ככל שהדיון התקדם, הרגשתי שאני צופה בתיאטרון אבסורד. מצאתי את עצמי, בחור בן 23 שרק פשט מדים אחרי כמעט שנתיים של שירות מילואים תובעני, מתווכח על סעיפים חסרי משמעות של עיצומים כספיים בחוק שמנותק מהמציאות.

כשרמזתי בדברי "האם הדיונים האלו הם עבודה פרלמנטרית שתקדם את ישראל לעתיד טוב יותר? או סתם פיליבסטר להעברת זמן, בחסות הבלוף המוכר לכולנו של 'ישיבות הנושרים?'" - נזפת בי בועז. "ככה לא בונים אמון", אמרת. וכשהתרעמתי, סילקת אותי מהישיבה. אשיב מכאן.

האמון אכן נשבר

אדוני היו"ר, אתה צודק. האמון אכן נשבר, אבל לא בגלל המילים שלי. הוא נשבר כי הדור שלי הציל את המדינה וממשיך לשאת בנטל. מוסר את נפשו, מוסר את בריאותו הנפשית, מקריב חברים, ומעל הכל - מקריב את החיים שהוא חי. במקום ללמוד, במקום לטייל, אנו נושאים את האלונקה בתפקידים קשים ומפרכים. ובעודנו באים פעם אחר פעם - הקואליציה ממשיכה לתחזק את הפארסה על חוק הפטור מגיוס שבא באופן ישיר על חשבון העתיד שלנו.

האמון נשבר כי הקואליציה הסקטוריאלית, שמשרתת את העסקנות החרדית, מוכרת לא רק את שנות העשרים שלנו – היא מוכרת את העתיד שלנו.

בנאום "ארבעת השבטים", הנשיא לשעבר רובי ריבלין הזהיר מפני חברה המתפצלת למגזרים מבודדים שאינם נפגשים. אבל אתם, הפוליטיקאים, לא רק שלא הקשבתם, אתם מעמיקים את הקרעים כי הם משרתים אתכם פוליטית. לא ישראל עומדת לנגד עיניכם, אלא שלמות הקואליציה.

שילוב החרדים בחברה הישראלית הוא אירוע דרמטי הרבה יותר מסוגיית השוויון בנטל הצבאי; זוהי שאלת ההישרדות הכלכלית של מדינת ישראל כמדינה מתקדמת. המציאות הדמוגרפית הופכת את מודל ההיבדלות החרדית לפצצה כלכלית מתקתקת. כאשר קצב הילודה במגזר החרדי גבוה משמעותית משאר האוכלוסייה, והחברה הזו מחנכת את בניה לחיי עוני ללא לימודי ליבה וללא כלי עבודה.

אנו צועדים בעיניים פקוחות אל עבר תהום. אי אפשר לקיים כלכלה מערבית מודרנית וצבא הייטק יקר, הנשענים על מיסים של מיעוט יצרני הולך וקטן - גם אם נצא בכל הכח.

המשוואה פשוטה ואכזרית: בעוד שני עשורים, המגזר המשרת והעובד לא יוכל עוד לממן על גבו ציבור עצום שאינו שותף. מאיפה נביא את המיליארדים הדרושים לרכישת מטוסי קרב, מיירטי כיפת ברזל ומערכות הגנה מתקדמות? אם לא נשלב אותם עכשיו בכלכלה ובשירות, הנטל על כל אחד מאיתנו יהפוך לבלתי אפשרי, ושירותים בסיסיים כמו בריאות, חינוך וביטחון פשוט יקרסו. זו לא רק בעיה חברתית, זוהי פשיטת רגל לאומית ידועה מראש.

אבל הצורך הוא  הרבה מעבר לכלכלי, הוא בראש ובראשונה חברתי ומוסרי. צה"ל הוא צבא העם, והוא המקום היחיד כיום שבו מתקיים מפגש אמיתי ובלתי אמצעי בין השבטים. זהו המרחב שבו חומות של בורות וחשדנות נופלות, ופערים חברתיים מצטמצמים. השירות המשותף הוא ההזדמנות שלנו לחיות יחד באמת, ליצור אתוס ישראלי משותף וללמוד להעריך אחד את השני כבני אדם, מעבר למגזר או לכיפה. שירות משותף בונה אמון.

וקח עצה מאיש צעיר - מה שאפשרי לי ולחברים שלי בצה"ל - בטוח אפשרי גם בהנהגה. אם אנחנו יודעים להילחם כתף אל כתף, גם המנהיגות יכולה לעבוד יחד. זה דורש רק תנאי אחד: לבוא בלב נקי, ומתוך רצון אמיתי להיטיב עם כל חלקי העם, ולא רק עם בייס פוליטי צר.

סיפרו לנו שנים על "המחמה הלאומי" ועל "שותפים טבעיים". זו אשליה, שקר שאתם ממשיכים לתחזק כדי לשמור על הכיסא. אין שום דבר "לאומי" במנהיגות שמקריבה עתיד אסטרטגי למען הישרדות קואליציונית רגעית. החרדים, בחסות הנהגתם, התעצבו כחברה שאינה יצרנית, ודאי שלא לאומית, הנשענת על "רכיבה כלכלית" על גבו של הציבור המשרת. מיתוס "חברת הלומדים" הפך מסווה לחברה שחיה על חשבון הכלל, תוך שהיא משאירה את צעיריה ללא כלי עבודה ושולחת אותם לעבוד ב"שחור".

הנתונים לא משקרים: בשנת 2024 עזבו את ישראל 26 אלף איש יותר מאשר נכנסו. ב-2025 המספר צפוי לזנק ליותר מ-37 אלף. אלו הם הטובים שבינינו. אלו שחשים שהחוזה החברתי הופר. אלו שמבקשים עתיד טוב לילדיהם והגיעו למסקנה שהוא נמצא במקום אחר. הם מסתכלים קדימה לעשורים הבאים ולא מאמינים לכם שאתם מסוגלים לנווט את ישראל לעתיד טוב.

עצוב לי שהם עוזבים, אבל אני נחוש. אני רוצה לחיות ולראות בנים לבניי כאן, בישראל יהודית ודמוקרטית. אבל כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים להפסיק לדבר על אחדות מזויפת של חיבוקים, ולהתחיל לדבר על חיים שיתופיים. החברה הישראלית צריכה להתחלק מחדש: לא בין ימין לשמאל, אלא בין אלו שמחויבים לפרויקט הלאומי לבין אלו שמתנערים ממנו ורואים אותו כילד בחנות צעצועים.

הבית הלאומי 

מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, של כל העם היהודי. הזהות השבטית לגיטימית הבלתי ניתנת לשינוי קרוב, אבל עלינו ליצור שיווי משקל הוגן בנשיאה בנטל ובחלוקת העוגה. ומעל זה חייבים ללמוד לדבר – זהו האמון הנדרש, בועז. האמון יצמח מתוך שירות, תרומה ואחריות, ולא ממשחקי אמון עם עסקנים.

האם אתם שם בקואליציה מסוגלים ליצור לנו עתיד? כי אם לא – פנו את הדרך. אנחנו, בוגרי המלחמה, באנו כדי להחזיר את המצפן לידיים של אלו שרואים במדינת ישראל פרויקט ריבוני משותף. הפוליטיקה הישנה נגמרה; הגיעה שעת השליחות הציבורית.

הכותב הוא מייסד ארגון המילואימניקים כתף אל כתף.