עוד הרס עצמי מצד המחנה שפעם ניהל את המדינה

לאלוף (מיל') יאיר גולן יש פה גדול, בזה אין ספק. לא פעם הוא אמר אמירות קשות בואכה מחרידות ואחר כך נאלץ לסייג אותן, כמו על מדינה שהורגת תינוקות כתחביב או הקריאה לסגור את ערוץ 14.

בכלל, הוא עלה למודעות הציבורית בזכות התבטאות אחרת, כשבטקס ליום השואה "זיהה תהליכים" בישראל, שהזכירו לו את עליית הנאצים.

מדובר במנהיג קיצוני, שסגולתו היא בהסתערותו לעוטף ב־7 באוקטובר, דרגתו הצבאית הגבוהה ועמדתו הביטחונית שלא פעם היתה מהניציות באזור.

מערער על המונופול הימני

כך מצליח גולן להיות עבור רבים דמות של מנהיג; כלומר, דמות שיש לה דעות וסדר יום משלה. המורכבות הזאת, של המנהיג הניצי־צבאי־שמאלני, מייצרת הצעה לישראליות שמאלנית. היא מראה שיש כזו. זה לבדו דבר שלא התקיים כאן שנים. גולן, כמנהיג רלוונטי, ציוני, אבל "לא מתנצל" (כלומר, "שונא שנאה טהורה את המחנה הנגדי"), מערער על המונופול הימני על הציונות.

מחאת קפלן היא ההפך הגמור מהמטען החיובי שהשיג יאיר גולן. מדובר בחור שחור פוליטי, מכונה של השמדה עצמית. דגלי המדינה שהתנופפו בקפלן, בשעה של תקווה, מתינות יחסית ותחושת שותפות, הם ההפך מהדנ"א של ראשי המחאה.

מה שממלכתי, בעיניהם נתפס כפשרני. מה שכלל־ישראלי, בעיניהם משיחי. בעוד יאיר גולן מציע ישראליות, ראשי המחאה מציעים נישה, שפה פנימית ומחתרתית, טרמינולוגיה אגרסיבית ששוחקת לאפס את הזעזוע והאמפתיה של הקהל, פעולות אלימות לרוב, החצנה של ניתוק ובידול ממוסדות המדינה והצבא ומיאוס כללי ממה שנתפס בעינינו כישראל עצמה.

הם מסוכסכים עמוקות בינם לבין עצמם, שופכים רעל על שותפים לאופוזיציה, ואחרי שהצליחו לרוקן את המחאה מכל רובד כלל־ישראלי שהיה בה הם מתקדמים הלאה לעשות זאת לשמאל הפוליטי שעבד קשה כל כך כדי להתחיל לפעול אחרת.

פעולתו של יאיר גולן מובנת; הוא בסך הכל שחקן מוביל שקונה את השחקנים שעלולים לאיים עליו. אבל זהו עוד צעד של הרס עצמי עבור המחנה שפעם ניהל את המדינה, וכיום נאבק להגדרה עצמית כמגזר בתוכה. אין פה בשורה גדולה לגוש נתניהו, הוא לא ירוויח מכך קולות, אבל האופוזיציה הימנית ומפלגות האחדות שיקומו מקבלות פה הזדמנות להיות מה שהשמאל הישראלי הפוליטי איננו: מודל ישראלי חדש.