בספרו המופתי "עימות בין השקפות" מבחין תומס סואל בין "החזון המוגבל" ל"חזון הבלתי מוגבל". בעלי החזון הבלתי מוגבל מאמינים שניתן לפתור כל בעיה אנושית אם רק יינתן מספיק כוח לאנשים הנכונים - ה"משוחים" - שינהלו עבורנו את העניינים. לעומתם, בעלי החזון המוגבל – שמרנים וליברלים קלאסיים - מבינים שמגבלות הכוח הן הערובה היחידה לחירות, ושאנשים מגיבים לתמריצים, לא לכוונות טובות.
באופן אירוני במיוחד, דווקא שר התקשורת שלמה קרעי, המזוהה עם הימין העמוק, מקדם בימים אלו את חוק התקשורת החדש - מסמך שנראה כאילו נכתב ברוח החזון הבלתי מוגבל של השמאל הפרוגרסיבי. תחת כותרות מפוצצות של "הסרת חסמים" ו"פתיחת השוק", מבקשת הממשלה להחליף רגולטורים ישנים ברגולטור חדש, "גמיש" ורב עוצמה.
קרעי טוען שסמכויות הרגולטור החדש יהיו מצומצמות מאלה של הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין. אלא שמבט מעמיק בנוסח החוק, דרך משקפיהם של הוגים שמרניים, מגלה תמונה הפוכה: ריכוז סמכויות רחב, עמימות רגולטורית וסנקציות כבדות - שילוב מסוכן לחירות.
המלכודת של "הגמישות הניהולית"
פרידריך האייק הזהיר בספרו "הדרך לשעבוד" מפני מתן סמכויות נרחבות לפקידים בשם מושגים עמומים כמו "טובת הציבור". כדי לשמור על שלטון החוק, טען האייק, החוקים - כללי המשחק - חייבים להיות ברורים, ידועים מראש וקבועים, ולא נתונים לשיקול דעת שרירותי של פקיד.
הצעת החוק של קרעי עושה את ההפך. היא מעניקה לרגולטור "גמישות גבוהה" לקבוע מהי הפרה. המשמעות המעשית: במקום חוק ברור האוסר פעולה מוגדרת, נוצר מצב שבו פקיד יכול לקבוע בדיעבד שפעולה מסוימת מהווה עבירה.
גם מנגנון הענישה אינו שולי. פרק העיצומים מאפשר הטלת קנסות עתק, העלולים למוטט גוף תקשורת בינוני. חיבור בין עמימות העבירה לחומרת העונש יוצר מתכון מוכר לרודנות בירוקרטית.
השופט העליון האמריקני המנוח אנטונין סקאליה, מגדולי השמרנים המשפטיים, נהג לומר: "שלטון החוק הוא חוק של כללים". הוא תיעב שיקול דעת רחב לפקידים או לשופטים. חוק שאינו ברור מראש, טען, משאיר את החירות תלויה ברצונו הטוב של בעל הסמכות.
כך גם לגבי רגולציה מדינתית: רגולציה חייבת להיות צפויה. בחוק של קרעי, הדבר היחיד שצפוי הוא חוסר הוודאות.
חציית קו אדום
אך הסכנה הגדולה ביותר בחוק אינה בטלוויזיה המסחרית - שדועכת ממילא - אלא בניסיון להכפיף את המרחב החופשי האחרון: האינטרנט.
עד היום נהנה האינטרנט הישראלי ממה שניתן לכנות "הזנחה מבורכת". המדינה לא פיקחה על תכנים, לא ניסתה לנהל אלגוריתמים ולא הסדירה ספקי סטרימינג בינלאומיים. החוק החדש מבקש לשנות זאת ולהכניס תחת כנפי הרגולציה ספקי תוכן אודיו ויזואלי ברשת.
זהו שינוי פרדיגמה מסוכן. סואל לימד אותנו לבחון תמריצים, לא הצהרות. גם אם השר מבטיח ש"אין כוונה להתערב בתוכן", השאלה האמיתית היא מה יהיו התמריצים של הרגולטור. ברגע שלגוף ממשלתי יש סמכות לפקח על פלטפורמות תוכן ולצידה סמכות להטיל קנסות על "פגיעה באינטרס הציבורי" - מונח עמום כשלעצמו - התמריץ להתערבות בתוכן הוא כמעט בלתי נמנע.
האייק וסקאליה היו מזהירים: ברגע שהחוק מעניק לפקיד גם את הכוח להגדיר עבירה וגם את הכוח להעניש בענישה משתקת - נוצר "דיקטטור קטן". העובדה שהוא ממונה בידי שר ימני אינה הופכת אותו לפחות מסוכן.
האינטרנט הוא זירה של תחרות חופשית, מבוזרת וכאוטית - "סדר ספונטני" במונחיו של האייק. ניסיון להחיל עליו רגולציה של עידן הברודקאסט אינו רק אנכרוניסטי, אלא הרסני. זהו ניסיון של מהנדסים חברתיים לשלוט בזרימת המידע.
האשליה של "אי התערבות"
משרד התקשורת טוען שהחוק כולל הגנות מפני התערבות בתוכן. אך קריאה באותיות הקטנות מגלה שאלה הגנות פורמליות בלבד. הסמכויות הרחבות בתחומים כמו "גיוון", "ייצוג הולם" ו"הגנה על קטינים" הן הדלת האחורית לצנזורה.
מי יקבע מהו "ייצוג הולם" בנטפליקס? מי יחליט שתוכן מסוים ביוטיוב "פוגע בערכי הציבור"? סקאליה הזהיר מפני חוקים הנשענים על מושגים סובייקטיביים. בדמוקרטיה, החוק צריך להיות בינארי ככל האפשר: או עבירה ברורה, או חופש ביטוי. החוק החדש מטשטש את הגבולות ומעביר את ההכרעה לפקידים.
יש הטוענים כי "הרגולטור החדש יאזן את ההטיה השמאלנית בתקשורת". זוהי מחשבה קצרת טווח, הנובעת מאותו כשל שסואל זיהה אצל פרוגרסיבים: האמונה שאם "האנשים שלנו" מחזיקים בשוט - הכול יהיה בסדר.
השמרן האמיתי מבין שהשוט הוא הבעיה. מחר יתחלף השלטון, והרגולטור החזק שיצרתם ישמש לסתימת פיות מהצד השני.
היוהרה המרכזית
הניסיון להסדיר את שוק התוכן הדיגיטלי לוקה במה שהאייק כינה "היוהרה הקטלנית": ההנחה שרגולטור בירושלים יכול להבין ולנהל שוק גלובלי, דינמי ומהיר.
בשוק חופשי, הצרכן הוא הרגולטור הטוב ביותר. האינטרנט מאפשר תחרות כמעט אינסופית. התערבות ממשלתית יוצרת חסמי כניסה, מעוותת תמריצים ומנציחה שחקנים חזקים.
אם תומס סואל היה קורא את הצעת החוק, הוא היה מצביע על הפער בין הכוונות המוצהרות לבין התמריצים בפועל. רגולציה, היה מזכיר, אינה מצטמצמת מרצונה - היא תמיד מתרחבת. הקמת גוף רגולטורי חדש עם סמכויות ענישה רחבות אינה ימין כלכלי; היא ריכוז כוח במסווה.
במקום זאת, הדרך הנכונה היא דה־רגולציה אמיתית: ביטול מועצות, ביטול זיכיונות והפיכת שוק השידור לשוק חופשי, בלי "גמישות ניהולית", בלי קנסות משתקי פעילות ובלי פקידים שמחליטים מה ראוי.
החוק במתכונתו הנוכחית הוא סכנה לחירות הביטוי ולחירות הכלכלית. אסור לתת ללהט הפוליטי של הרגע ולרצון "לטפל" בערוצי תקשורת עוינים לסנוור אותנו. כפי שסקאליה היה מזהיר: ברגע שהחוק הופך לכלי לעיצוב תודעה - שלטון החוק מת, ושלטון האדם מתחיל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו