היום בכנסת ראיתי משהו שלא אשכח במהרה. פחד. לא הפחד שאנחנו חיים איתו מאז 7 באוקטובר, לא הפחד שהיה לנו בכל השעות והימים מורטי העצבים לפני שקיבלנו את שיחת הטלפון, לפני שהיתה הדפיקה בדלת, לפני שזיהינו את עידו שלנו.
אם עד היום ראיתי בעיני הח"כים של הקואליציה רק זחיחות והתנשאות, היום ראיתי את הפחד. הפחד מהיום שבו הם יצטרכו לתת תשובות. הפחד מהיום שבו כבר לא יוכלו לברוח מהשאלה איך קרה 7 באוקטובר ומה הם עשו כדי למנוע אותו.
ככל שהם יותר צעקו עלינו, ההורים השכולים, כך ידעתי שהם מפחדים יותר. ככל שהם המציאו יותר תירוצים על חוסר אמון במערכות, כך הבנתי שהם פשוט לא מאמינים בעצמם ובחפותם. התפקיד שלנו, ההורים השכולים, הוא לדאוג שלא תהיה להם ברירה אלא להסתכל לנו בעיניים.
באותו הזמן ראיתי גם מבטים אחרים של חברי כנסת עם טיפת מוסר. מבטים של מי שמבינים שהרגע הזה גדול מהם. שיש רגעים שבהם הפוליטיקה צריכה לפנות מקום לכאב, לאמת ולמוסר הבסיסי ביותר. אבל היום, יותר מהכל, בלט הפער בין אותם ח"כים אמיצים לבין מי שמעדיפים להתחבא מאחורי הליכים, הצעות חלופיות ומלחמות בנו. כמו שהם לא נלחמו מעולם בחמאס לפני 7 באוקטובר.
אלא שהיום זו היתה רק ההתחלה. ביום רביעי הקרוב תגיע המנה העיקרית. זה היום שבו נדע מי עומד באמת לצד אזרחי מדינת ישראל ועתידה ומי רק דואג לעצמו. זו לא הצבעה טכנית ולא עוד סעיף בסדר היום, זו הכרעה שתקבע אם מדינת ישראל מוכנה סוף־סוף לחקור את עצמה ביושר, או שהיא תמשיך לברוח מהאמת ולירוק בפרצופן של המשפחות השכולות והנרצחים.
ביום רביעי אנחנו נהיה שם. מהבוקר. במסדרונות, מחוץ למליאה, ליד הוועדות. נעמוד שם כאימהות ואבות, כאחים ואחיות, כמי ששילמו את המחיר שהמדינה לא יכולה לשכוח. נבקש דבר אחד פשוט מחברי הכנסת: אל תברחו. אל תסתתרו. אל תיתנו לשיקולים פוליטיים לכסות על המוסר. אל תפקירו אותנו שוב. הספיקה לנו פעם אחת, אני מדליקה עבורה נר נשמה בכל יום מחדש.
הדרך היחידה להשבת האמון
ועדת חקירה ממלכתית היא לא מלחמה פוליטית. היא לא נשק של קואליציה נגד אופוזיציה. היא הדבר היחיד שמדינה בריאה עושה אחרי אסון לאומי. היא הדרך היחידה להשיב את האמון, להבין מה השתבש ולדאוג שהילדים שלנו לא ימותו שוב מתוך מחדל.
כבר יותר משנתיים שמסמכים נגרסים, פרוטוקולים משתנים, עדים מודחים, ותחקירים פנימיים מזהמים את החקירה של הוועדה שתקום. ישנה הסכמה רחבה בעם לוועדת חקירה ממלכתית, יש הסכמה חוצת מפלגות לוועדת חקירה ממלכתית, ויש אדם אחד, מהנחקרים הראשונים של הוועדה, שדורש למנות את חוקריה. את הפחד שלו רואים עד לכאן.
יש לו רק בעיה אחת - לנו, ההורים השכולים, כבר אין ממה לפחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו