החרם שלא מפיל את נתניהו

יש חרמות שנועדו לסמן גבול מוסרי. יש חרמות שנולדים מתוך מצוקה פוליטית זמנית. ויש חרמות שכבר מזמן חדלו לשרת את מטרתם המקורית, והפכו לכלי שמייצר בדיוק את ההפך ממה שמבקשים להשיג. החרם שמנהלות המפלגות הציוניות באופוזיציה על בנימין נתניהו ומפלגת הליכוד שייך, כך נדמה, לקבוצה השלישית - חרם שהפך משלט אזהרה ערכי למנגנון שמקבע שיתוק פוליטי עמוק.

חשוב לומר זאת ביושר כבר בפתח הדברים. איני נמנה עם מחנה מעריציו של נתניהו, ואיני מתעלם מהשינויים העמוקים שעבר הליכוד בשנים האחרונות - בשיח, בדמויות שצברו כוח, ברטוריקה שהקצינה ובקולות שקיבלו תהודה, לעיתים גם על חשבון הממלכתיות שאפיינה את המפלגה המפוארת. הביקורת הזו מוצדקת. היא קיימת. היא נחוצה.

אבל דווקא מהסיבה הזו, קשה להתעלם מהשאלה הבלתי נוחה - עד כמה ההקצנה הזו היא גם תוצר ישיר של החרם המתמשך? של דחיקת מחנה שלם, על מיליון בוחריו, אל מחוץ ללגיטימיות הפוליטית? ועד כמה אותה דחיקה מזינה קיצוניות במקום לרסן אותה?

הכנסת הנוכחית מספקת תשובה עגומה למדי. החרם לא רק שלא החליש את נתניהו, הוא יצר טירוף מערכות. בעיקר טירוף מוסרי סביב אחת הסוגיות הרגישות והכואבות ביותר בחברה הישראלית - חוק הפטור מגיוס.

במציאות הפוליטית שנוצרה, אין כמעט תרחיש קואליציוני אפשרי ללא המפלגות החרדיות. ובה בעת, אין שום אופק להסכמות רחבות שיאפשרו לקדם פתרון מאוזן, הוגן ובר קיימא. הדבר מביא לכך שמוקדי הכוח הפוליטיים נמצאים בידי מי שאינם נושאים בנטל הביטחוני והאזרחי, ומופעלים באמצעות דחיות אינסופיות, אולטימטומים וסחטנות.

הסירוב העקבי של הנציגים החרדים לפתרון אמיתי, כזה שמכיר בצורכי הביטחון מחד ובמורכבות החברתית מאידך, אינו מתרחש בחלל ריק. הוא מגובה בידיעה ברורה שאין אלטרנטיבה פוליטית. שאין ממשלה בלעדיהם. שאין איום אמיתי. והמחיר של אותו קיפאון הוא עוד סבב מילואים, ועוד אחד, ועוד אחד - גם יותר משנתיים לאחר פרוץ המלחמה - על גבו של אותו ציבור ציוני, משרת, עובד ומשלם מסים.

עבורי, זו אינה אמירה קלישאתית. אני עומד לקראת סבב חמישי של מילואים מאז תחילת המלחמה. פעם שנייה בסוריה. סביבי, חברים שחיים כבר בתוך מציאות שמתקבעת לה - סבב מילואים אחת לכמה חודשים, חזרה קצרה לשגרה, ואז שוב גיוס.

כל פעם מחדש אותו גל של הסתגלות - ניתוק מהבית, היעדרות ממושכת מהעבודה, חזרה מאוחרת לחיים האזרחיים, ניסיון לאסוף מחדש רצף שנשבר. אנחנו נגיע, תמיד נגיע כשצריך. לא משום שאין מחיר, אלא משום שיש לנו אחריות. אבל הנכונות להתייצב אינה יכולה לשמש תחליף לדרישה מוצדקת לשינוי. היא אינה פוטרת את המערכת הפוליטית מהחובה לנער את הקיבעון, ולעשות צדק בסיסי בסוגיית הגיוס.

במובן הזה, החרם הוא הדלק שמזין את המצב הקיים. הוא זה שמונע אפשרות למהלך פוליטי רחב, חוצה מחנות, שיצמצם את כוח המיקוח החרדי. הוא זה שמנציח את התקיעות, ומעניק לגורמים שלא משרתים ולא תורמים זכות וטו הרסנית.

אך כאן לא מסתיימת הבעיה. אותו חרם עצמו הוא גם זה שמחזק, באופן פרדוקסלי, את כוחו של מנסור עבאס ומפלגת רע״מ. לא משום שציבור גדול נוהר לכיוונו בהמוניו, אלא משום שכאשר מוציאים מחנה ציוני שלם אל מחוץ למשחק, נאלצים ראשי האופוזיציה לבצע ׳סלטות באוויר׳ - בניסיון נואש לגרד איכשהו 61 מנדטים, אם בכלל, ובכך להישען שוב על עבאס.

וכאן עולה שאלה נוספת, לא פחות מטרידה, שעד כה כמעט ולא זוכה לדיון אמיתי. האם נכון, בשם החרם, להישען על גורמים פוליטיים שמסרבים לומר בפה מלא שחמאס הוא ארגון טרור נפשע שיש לחסלו? האם זו הברית המועדפת בשם ׳רק לא נתניהו׳? והאם כך אמורה להיראות הנהגה ציונית אחראית, שמבקשת לייצר יציבות, ביטחון ולכידות לאומית?

ייתכן מאוד שללא החרם ששוב מתגבש לו, התמונה הפוליטית לקראת הבחירות הקרובות תהיה אחרת לחלוטין. ייתכן שלא יהיה צורך בהישענות על מפלגות חרדיות שמזיקות לציבור המשרת, ולא בהישענות על גורמים שמעמדם הערכי והלאומי שנוי במחלוקת עמוקה. ייתכן שגם בתוך הליכוד עצמו יתחזקו קולות אחרים - ממלכתיים, פרגמטיים, וכאלה שמבינים שפוליטיקה אינה רק מאבק זהויות, אלא גם ניהול מדינה.

אין כאן קריאה לחיבוק, ואין כאן דרישה להתעלמות מהבעיות הקשות באמת, מהמחדלים או מהאחריות האישית והציבורית. יש כאן קריאה לנהל את המחלוקות מתוך מרחב ההשפעה האמיתי, ולא באמצעות נידוי גורף שרק מזיק לכולנו.

המשך החרם יבטיח דבר אחד בלבד - גורמי קיצון ימשיכו להטיל וטו על כל מהלך קטן, סוגיות מהותיות לרוב הציבור הישראלי הציוני לא יקודמו, והשיח הציבורי יוסיף להידרדר. אם יש לקח אחד שהשנים האחרונות לימדו אותנו, הוא שהחרמות אולי מספקים תחושת צדק רגעית, אך הם כמעט תמיד גובים מחיר לאומי כבד.